מקום תחת השמש

״בטרם כבדות העפעפיים פושה בכל נים מנימי נפש - לא בעייפות עסקינן, אם כי בהרהורי בראשית ענוגים; קמאיות אדם ויצירה, אדם ואדמה.
להביט בעצמך ממעוף ציפור, להביט בגוף השרוע פרקדן - מהרהר.
מערבולות מילים ותועפות אותיות, הכל הוא נייר אם רק תדע לכתוב ועומקו של הים, כלל אינו מטריד, מאותו רגע שלמדת את ערך המים ותנועתם.
נדלים קלי תנועה ומהירי רגליים, נוקבים בנשמתם בקלידי שנהב מצהיבים. ספלים על ספלים וכוסות על ספלים.
עד שאותו יוצר, הופך יצירתו ולא ניתן להפריד בינו ובינו, בינה ובינה, רוח-חיים מתמזגת בנשמת-אפה, היא אינה יודעת כי היא תשרוד לעד, עד כי עפאי אקליפטוס יהפכו נסורת באבק הזמן הכל-יכול.
אני מצליח לראות נהרות המתמזגים לימים וימים הופכים לשבועות, מלווים בלילות חצי-ירח וכלבים משוטטים אשר נובחים ביללות ומייללים בנביחות. ובוכים.
ובוכים אליו או אל יוצרם מחוץ לוילונות מוסטים המונחים על חלונות-עץ דהויים, מוברגים בקפידה, מוברחים על צירם וצרתם ופתוחים תמיד, כדי שהרוח יעשה בעורו שפטים ובנשמתו - חריצים.
זרמי-תודעה המתמזגים בחליפה מהוהה בגוון אפור, מגבעת שלמה: חצי-צילינדר, חצי-עוני. ספלי קפה נוספים, רקיקים וזיעה, זיעה ממרקת, שלא יבשה לעולם והופכת במרוצת השנים לנטיפי-מלח הפוצעים פצעים זניחים בעור; מחילות תת-עוריות קטנות מלאות לבה כבושה, הממתינה לביקוע בבוקר ארגמני לאחר לילות שוטטות.
רחובות הומים מאלימות וכוסות משיקות נקטרי-אלילים ובעלי זבוב. מרצפות מועתקות ומנגינות הרהורים על נדודים; במעט מילים והרבה תוכן.
עונות מתחלפות עליו, עלים נושרים על מפתנו ומרפדים צעדיו ושמש צורב עיניו מראות בני-אנוש אחרים; רק תווים מופרכים ואותיות קדושה, אלו ואלה נגלים בחזונו. חופות כוכבים מסיימות ימים זרועי-רוחות ופרצי מחשבה והגיג.
הוא מביט ביצירתו וכעדות אילמת, מבין הוא כי גדולה הפכה ממנו, מכל מה שאי-פעם היה, מכל מה שיוכל עוד להיות ואפרפרות העננים עדה.
פותח לרווחה את חלון המתכת, עומד בהשתאות - יפו טובה אליי; משרה חסד ובין השמשות, האופק נפרש לרווחה, אחזור למילים מול חלונות עץ-דהויים ושבורי קצוות, המחוברים לבית, המחובר, לאדמה.״