בשבוע השני הוא הגיע.
רביעי טס וחמישי גם, שישי או שבת יצאתי למעדנייה להביא דברים, ניסיתי להרשים את ההוא מהדרום בתופינים מיוחדים שמכניסים את המושבה לרשימה האקסקלוסיבית של המקומות שחייבים לדגום בדרך לצפון. הביקורות מוגזמות אם תשאלו אותי אבל אף אחד לא שואל אותי ואני בדיוק ניסיתי להרשים וכך היה.
לפני שיצאתי מהבית הוא מילא את המטבח בנוכחותו, הוא לא צריך הרבה לשם כך, פשוט לעמוד או לנשום ומיד הכל מתמלא בו, גם המטבח. כשחזרתי, פתחתי את הדלת כבעלת הבית, לא כמנהגי שוחחתי בטלפון והייתי מאוד נסערת. הנוכחות שלו עשתה לי משהו שאז לא ידעתי ובטח לא הבנתי את גודל השעה (או שאולי כן). התקרבתי אליו כדי להניח את השלל, מגבת מטבח מונחת על כתפו הענקית. השיחה שהתנגנה באוזני הייתה לא נעימה, בלשון המעטה. ניסיתי להחריש אבל הפעם (שוב, לא כמנהגי) לא ממש ממש התביישתי בקיומי, אז נתתי לקטעי מידע לעבור מהשיחה לאויר העולם ולתוך האוזן שלו. התקרבתי אליו ובאותה טבעיות שבה הנחתי את שקית המצרכים על השיש ועוד לפני שהונחה במלואה, הדבקתי לו נשיקה עמוקה על הצוואר. שגר ושכח. המשכתי לדרכי ושקעתי בשיחה.
לימים, הוא הזכיר לי את הסיטואציה הזאת, כאחת מכל מיני סיטואציות שהבהירו לו שאני שלו לעולם.
