זה לא פשוט לי להגיע לשם. חלק ממי שאני זה קונפליקט שסודק את מהותי, חוצה אותי, כמו חומה שעוברת לי בתודעה ועליי לשבור אותה כל פעם.
זה תמיד מסע כזה, שמתחיל כשאני בצד אחד, עומדת זקופה ויודעת, חזקה ונחושה. בד״כ זה נגמר כשאני מלקקת תחת, ערומה מכל שכבה של בולשיט, הכל פשוט שם.
גם ההכרה בזה היא לא בדיפולט. לפחות לא הייתה. מגיע שלב שעל אישה להכיר את עצמה, להבין - למה? מה הם המניעים שמובילים אותה. לי לקח זמן להבין, אני עדיין צריכה להזכיר לעצמי לפעמים. מה התכלס?
צריך להגיע מוכנה למקומות האלה. חזקה באמונה ובעצמך. אי אפשר להגיע לתודעת אפס אם באת אפסית. כי הדרך חשובה, גם כשמורידים אותך ממגדל השן לתוך ביצה סרוחה, הדרך חשובה. ההבנה של מי מולך, מול מי את ככה, למי את נותנת את הכל ובעיקר, איך *את* (כן, כן, את) נהיית הבת אדם שתמיד רצית להיות, או לכל הפחות הרגשת שקיימת בך.
אחד הדברים שהכי מאתגר אותי ביחסים איתו זה המקומות שאני צריכה לשתוק, כל פעם שאני מגיעה לנקודה שבה עליי להניח למלל הבלתי פוסק שחייב לצאת ממני לעולם, אני מאבדת קצת אחיזה. זה נהיה קל יותר, אני אפילו מצליחה בזה, לרוב אבל זה לא מושלם. לפחות לא לפי הסטנדרטים המחמירים שלי.
כשאני לא סותמת מתחיל תהליך, שבו לפעמים אני מתרסקת למטה, לפעמים אני דואה, בכל מקרה הסוף דומה, אני מגיעה לתחתית. ואצלי נראה שאין סוף לתחתית, תמיד יש עוד שכבה עמוקה יותר.
הוא אומר שאני משתפרת, בהכל.
אני רוצה לתת לו הכל.