אירוע רודף אירוע בקצב החיים המטורף שהמדינה מכתיבה. אבל בבועה שלנו אין מקום לקצב אחר מזה שהוא מכתיב. הטירוף הוא גם חלק, מאיתנו.
הוא חוקר. כל האמצעים כשרים כדי לפרק אותי לאטומים ואז לחטט שם עוד. החיטוט שהיה בעבר כואב ועם הזמן מציק, הפך להיות דרך חיים, משהו שאי אפשר בלי, משהו שחייב לקרות כדי שאוכל לנשום עמוק. ככל שהוא מחטט, פורם, שורף, דופק, שובר אני מרגישה נקייה יותר, קרובה יותר. יותר שלו.
אני צופה. בשונה מהחוקר שהוא, אני אוהבת לצפות. להביט. להסתכל. להיות חסרת השפעה אבל הכי להבין מה אני רואה. אני אוהבת להבין תהליכים, למה הוא חושב ככה ואיך צורת נשיאתו ברחם אימו, או האם ינק או לא, ואם כן עד איזה גיל, השפיעו על הדרך שבה הוא מביט בי רגע לפני שהוא טורף, או מלטף, או אוהב אותי.
היעד שאליו אנו מגיעים הוא היעד שעליו כל אחד מאיתנו חלם אבל בדרך שונה, לא מאוד מאוד שונה אבל שונה.
מהופנטת מהתהליך שעברנו, שאני עברתי. מביטה בו בעיניים שמחפשות את האישור שלו. אני רוצה להרגיש את הבטחון המוחלט בו ולא מפסיקה ולא מרפה מלספר לו כמה אני צריכה שזה יהיה מוחלט, טוטאלי כמו שאומרים במחוזותינו. אני מבינה את הזמן הדרוש לכך והדרך לא נראית ככ ארוכה, כי המסלול ככ מהנה ומספק שאני רוצה עוד מזה ועוד.
הטוטאליות שלי שוב עמדה במבחן. לא עברתי את המבחן בהצלחה יתרה אבל חל שיפור. אחרי תקופה לא קלה שהתישה אותנו פיזית ומנטלית, הוא חוזר לאט אך בהתמדה לצמצם את המרחב שלי, להקצות לי זמן נשימה, מנוחה וכל דבר שהוא רוצה או צריך. אני עמלה בלספק אותו מינית, להכין לו אוכל טעים ושיהיה לו הכי נוח ונעים שאפשר. חשבתי שאני על דרך המלך ולא הייתי מוכנה לבאות. הכבל חרך לי את עור הישבן, קצת מתחת לקעקוע. תחילה הרגשתי את נחיתת הכבל הקשה שזיעזע אותי ומיד אח״כ גל של כאב שהרגיש כמו חשמל עבר לי לאורך כל הגוף. קפצתי מכאב, לא הצלחתי להפסיק לבכות.
הוא חוקר, הוא פרקטי, הוא בודק תגובות.
אני צופה, חולמת, מדמיינת.
אנחנו ממשיכים להסתובב באותם מקומות, אחד מול השניה, דנים בדיוק באותם נושאים וזה אף פעם לא אותו הדבר. מה שמשתנה בעיקר זה באיזה גובה זה פוגש אותי. הכי טוב לי לבוא מלמטה ולהישאר.
הוא חוקר תגובות, גם בפעם האלף, גם בפעם המיליון, איך הגבתי, עניתי, נשמתי. עד כמה נתתי הכל ומה המילים שלא הצלחתי לשמור אצלי יותר. הוא זוכר הכל בקטע מפחיד.
הוא מזכיר לי שאני הקוף שלו וכאן כדי לשעשע ולהגיד ‘כן’ להכל. ״אני רוצה לדעת שהאופציה קיימת, שאין דבר שאני לא יכול לעשות איתך״, הוא רוצה שאאמין מתוך הנשמה שזאת האמת ואין בילתה. אני גם.
הוא חוקר קצוות, בודק עד הנקודה שאני אומרת די ואז שובר לי את הראש. אני מצליחה להיות בולם זעזועים טוב, לפעמים.
גם מתוך אפסיותי אני מביטה בו עמוק.
