יודעת כל אחת פה שיש רגע כזה שבו היא באה למימוש מלא - כל מה שחשבת, חושבת או תחשבי על עצמך מתנקז לרגע הזה שבו את ממש מגשימה את עצמך ואת שאיפתך להיות אבק, כלום, אפס מוחלט, כלי עזר למימוש צרכיו, עינוגו וכו. נודה בענווה וצניעות שזה בד״כ מגיע כשאת בשיא שלך, חרמנית ברמות אחרות, על הקצה, נוזלת מכל החורים, מנוערת (או שלא) ומשוייפת נפשית, ככ טוב שאת השפוטה הכי חדה שקיימת. במקום הזה קורים דברים מדהימים, כי שם את, אני, אנחנו, מגיעות למימוש של מי שאנחנו רוצות להיות. אנחנו יוצאות ממחילת החיים שלנו, מתרוקנות מכל מה שנכון וצריך להיות, מתפשטות מכל סממן שהשגרה והיומיום הלבישו עלינו ונהיות השפחות שעליהן אונננו. המקום הזה קצוב בזמן, שבדכ נסוב סביב הזמן שהוא מתחיל לדווש לך במוח ועד שאת ממש על קצה קצהו של השיא. שם אני באמת מאמינה שאני אהיה השפחה הכי טובה בעולם. בעצם לא אהיה, אני יודעת שאני השפחה הכי טובה בעולם, נולדתי לשרת אותו, נולדתי להיות הכלום שלו.
ואז את גומרת, או שהוא גומר ואת חייבת לתלות כביסה, לשלוח את המייל, לחזור לאמא, לפתור דילמה של חברה, להבין שאת פסע ממלחמת עולם , את חייבת לחזור להיות יצור תבוני, עם חיים ודרישות והשגיות והתנהלות תקינה כדי לתחזק אורח חיים שתמיד חלמת, במקביל לחלום הזה של להיות הכלום שלו.
אם אפשר היה להישאר שם, בתודעת השפחה, כל הזמן, גם כשאני משמעותית בעבודה, המנוע של המשפחה, או סתם בת אדם חכמה ומועילה, פשוט להישאר שפחה בתודעה.
אנחנו בשלב אחר בחיים, ביחסים, משמרים את תודעת האפס שלי.
