היא אומרת שאם צלחנו את השנה הזאת כנראה שאנחנו לנצח, אני מסתכלת עליה ולא עונה אבל התנוחה שבה אני יושבת בשילוב עם צורת השפתיים והפרצוף בכלל, מעידים על כך שאני מרוצה ממה שהיא אומרת. אני מעודדת אותה להמשיך לדבר ללא מילים. בעיניים בורקות היא ממשיכה ואומרת שיש אנשים שבשעת משבר מתכנסים בתוך עצמם, (היא אמרה שרוב האנשים אבל אני לא אוהבת הגזמות) היא לא מחדשת לי. זה קצת מצחיק אותי שמישהי שהיא כמעט זרה בוחרת לנתח לי את מערכת היחסים אבל אני לא מעליבה וכן נותנת להתקרב, על מנת ליצור אווירה טובה במשרד הזה שאנחנו הולכות לחלוק בתקופה הקרובה.
כבר תקופה שהוא החליט שעליי לצאת מהארון מול מישהי. הוא חושב שזה יעשה לי טוב לחלוק סיפורים, מחשבות וקירבה עם מישהי שתדע על חלקים בי שחוץ ממנו אף אחד לא יודע. אני די סולדת מהרעיון להתקרב לאנשים חדשים, נשים או גברים כאחד, יש בי אפס אנרגיה להשקיע במערכות יחסים חדשות גם את הישנות אני בקושי מחזיקה.
הוא יודע שזה תהליך מייגע עבורי. אני חסרה את הקלילות הנדרשת בקרבת בני אדם, הכל אצלי קיצוני ומוחלט, אני דורשת נאמנות מוחלטת, זה מאוד קשה לבני אדם .
״אני אמצא לך חברה בקרוב״, הוא אומר ומלחיץ אותי. בעבר הבעתי התנגדות נחרצת, אני כבר לא שם. אני מבינה שאם הוא רוצה שתהיה לי חברה, זה פשוט מה שיקרה אבל מותר לי לא לאהוב את זה. אני לא אוהבת.
אני מנסה לחשוב מה יהיה בחברה הזאת, מדמיינת אותה, את הקול שלה. בהתחלה ניסיתי לדמיין אותה הכי רדודה, צחקנית וחסרה אבל ככל שהתמדתי בכך זה יצר בי הרגשת ריקנות. החלטתי להתמסר לדמיון ולעוף. צחקתי עם עצמי ושיתפתי אותו שאני מדמיינת שהיא כמוני בדיוק אבל טיפה שונה.
היא בטוח מצחיקה וחדה, חכמה ממש, יותר ממני וזה מביך אותי שהיא יותר חכמה ממני, היא צנועה מאוד ותמיד נותנת הרגשה טובה, שאני בעלת משמעות. היא נאמנה ובעלת ערכים. היא לא המונית, לא בצורת החיים שלה, לא בדיבור וגם לא במחשבה. היא טיפה ביישנית אבל מצליחה להתגבר על זה בעזרת המון פתיחות. שום דבר לא מבהיל אותה בי, היא חמה אבל נותנת מרחב. היא יותר קלילה ממני אבל בעלת יכולת להעמיק. אין לה הרבה חברות וחברים, היא אוהבת הופעות, תערוכות, מוזיאונים, טיולים בטבע וטיסות. היא אוהבת לרוץ. היא אוהבת לאכול.
היא תשתוקק לדעת הכל לפרטי פרטים אבל לא תלחץ. היא תבין שהכי אני אוהבת להיות לבד.
היא לא קיימת אבל אם היא כן, היא כזאת.
