ניסיתי לבלוע חתיכה גדולה, חשבתי שזאת תהיה דרך יעילה לסיים עם זה כבר. הפרצוף נפוח מבכי והגוף מותש מכיווץ ממושך. הטעם התפשט בחך העליון והרוק שינה את טעמו למשהו שהכרתי, עולה מתוך מאגרי זכרון נשכחים.
כמה שעות לפני.
״תנוחי. מצפות לך שעות אינטנסיביות.״ הוא שלח.
גם לך. עניתי ברוב טמטום.
״פששש. מאיימת שאת יכולה לספוג או לגרום לי לספוג?
אני יכולה הכל
לא מאיימת. השבתי בסתימות אין קץ.
״בטוח. ממתין לדמעות הקשות. היד השתחררה וממתינה. אני את הפרגית שלי אכלתי.״ הוא חתם.
היו לי את הכוונות הטובות ביותר, הרגשתי שאני עושה את זה כי ככה הוא אמר, פשוט, בלי דרמה. אבל היה עוד משהו, רציתי להוכיח לו. זה לא נבע מכניעה, רציתי להוכיח לו שהוא לא מפחיד אותי ושאני באמת יכולה הכל. אין לו כח עליי.
רצתי לשירותים והקאתי כל מה שהיה לי בפה ובקיבה. התייפחתי על האסלה, מאוכזבת מעצמי ומרגישה ככ חלשה מולו, מולי. אחרי מספר דקות התרוממתי מהאסלה, הסתובבתי, נבהלתי לראות אותו עומד מאחוריי. הוא ליווה אותי לברז, שטפתי את הפנים ושמעתי אותו אומר, ״את מסיימת את הפרגית הזאת, קדימה״.
הוא לקח את המזלג, חתך חתיכה קטנה ודחף לי לפה. ״אני לא רוצה לקשור אותך ולדחוף לך בכח״ הוא אמר. הריח, המרקם, המחשבה שמדובר בבעל חיים שהיה חי לפני רגע, העצב העמוק על קטיעת שבע שנים והשבר שזה פשוט לא מגיע לי פעמו בתוכי, הרגשת חוסר אונים שלא חוויתי בחיים. תוך כדי הבנתי שאין לי לאן ללכת ושאני בכלל לא רוצה ללכת ואם זה קורה ככה כנראה שיש לזה סיבה, ניסיתי להרוויח זמן להבין מה הסיבה, לנסות לשנות את רוע הגזרה עם המוח שלי, אני יודעת שהגיון תמיד עובד ולא מצאתי שום דבר הגיוני בסיטואציה שמתחוללת עליי ושהתחילה כבר מאמש.
מה שנכנס לי לפה שוב נפלט החוצה, לא יכולתי לשאת את התחושה, ״אתה שובר אותי, למה אתה עושה את זה?״, צעקתי, זעמתי עליו, לא הבנתי מה קורה. הרגשתי פגועה. הרוגע שלו השרה עליי בטחון שלמרות כל הכאוס והכאב הכל בסדר, איפה שכלום לא הרגיש בסדר.
רצתי לשירותים, שוב מקיאה לאסלה ולא מפסיקה לבכות. הוא בא אחריי ואמר שהיום אני אוכלת את הפרגית הזאת ואין יותר נבט צמחונית, את הזכרון החולה שלי נבריא בעזרת בשר ודגים. הוא קשר את ידיי מאחורי גבי, במבואה בדרך לשולחן הסתובבתי אליו עם הרוק והדמעות, דוחפת את ראשי לתוך הלב שלו, בדרך לשחי, מנסה להתחבא מהעולם, בורחת אליו שיציל אותי ממה שהוא עושה לי. בכיתי והתייפחתי, נזלתי לרצפה, ידיי קשורות ואני בוכה, מתקרבת אליו עוד, מבקשת נחמה. הוא קירב את עצמו אליי, השיל את מכנסיו רק עד מתחת לירכיים ודחף את עצמו לפי. ״תפסיקי לבכות״. זה הרגיע אותי קצת מהבכי. הוא דפק לי את הפה חזק עד שלא יכולתי להחזיק וכמעט נפלתי. ידיי עדיין קשורות, הוא הרים אותי לעמידה והוריד לי את המכנסיים. הרים את החולצה למעלה והחל דופק לי כאפות לחזה. העדפתי לקבל מכות קשות מאוד ורק שלא אצטרך לחזור לשולחן ולהכניס עוד משהו מהחי לפי.
למחרת.
מקבלת תמונה מזוויעה מאמש, איברי פנים מעוכים עם הבעה מסכנה ועיניים עצומות.
״זינקת כמו צ׳יטה״. הוא הזכיר איך התנפלתי לו על חור התחת שלו כאילו היה גלידה.
״את תלמדי. רק כך את לומדת.״
״רק כך את טורפת כאילו חייך תלויים בזה״
