שמי נבט ואני מכורה.
אוהבים אותך נבט.
אני רוצה לספר לכן מאיפה הכל התחיל אבל אני מתביישת. לראות את הפנים המשתנות שלכן, מחליפות הבעה, לפי מה שנכון, הבעה שמתאימה למשפט, רגש מהונדס על חשבון הכאב שלי. אני מתביישת שנאלצתי לסחוב את הכל על גבי. שפחדתי שאם אמצמץ הכל יתפרק, שנתנו לי להאמין שאני עד כדי כך משמעותית שאם ארפה לשנייה העולם כפי שהכרתי עלול להתהפך בסערה. מתביישת מהילדה שהייתי שלא הצלחתי לשמור, להגן, ללטף.
אבל זאת לא רק בושה, אתן יודעות. הכאב הזה שחורך אותי כמו חרב לוהטת שעוברת בי לאורך הגוף, כמו בסרט של טרנטינו. זה כאב שמפיל אותי, מסחרר ועושה לי בחילה. הוא מעמיד אותי מול כל המפלצות הדמיוניות והאמיתיות שעברו בחיי. הוא דורש ממני יחס באלימות משפיטה, אני שפוטה שלו (כבר לא) אבל הייתי כל כך הרבה זמן. זה מבלבל הכאב הזה. כי הוא המקום המוכר, הוא הבית והחום והבטחון המזויף, הוא כל מה שסיפרתי לעצמי כדי לשרוד. אני מקולקלת, אתן מבינות? אני מצליחה להרגיש חזק תחת תנאים מסוימים, שהם על מצע שאמור להרגיש לרעתי, כדי שאוכל להרגיש בעלת משמעות. אז עוד הסתפקתי בפירורים, שאריות, בנדמה לי, בכמעט, באולי, בנראה מה יהיה, באני אוהבת חוויות. הסתפקתי באנשים חצויים, או חצי אנשים או אנשים קשי לב. בלבלתי בין אמת לדמיון, כדי לשרוד אתן יודעות, סיפרתי לעצמי סיפורים.
לפעמים אני חושבת שגם עכשיו זה ככה, שכל כך התרגלתי לזה שאני שבויה בעולם החלומות שלי ולא מצליחה להשתחרר.
אמרתי לו שהוא התגלמות ההרס העצמי שלי. אמרתי את זה מתוך דמעות של סבל, של בלבול ואכזבה, יריתי חצים עם רעל כדי להשמיד אותו. הוא חיבק אותי. האזין. לעס את זה איתי. הוא פירק את זה, אותי, הוא ממשיך לפרק. הוא מפרק אותי עד העצם, עד שאין כלום, עד שאני כלום. הוא מקרין עליי מתוך מסכי ענק מי אני באמת, מי הייתי, איזו ילדה הייתי, בובה של ילדה. הוא אוהב אותה, מלטף אותה, מגן עליה, הוא מגן עליי. וגם עליה. עלינו.
שמי נבט ואני מכורה. תודה על ההקשבה.
