דבר הוביל לדבר ושוב עמדה למבחן שפיות דעתי. עד לאן אני יכולה להימתח, מסתבר שעד לעוד ועוד. כנראה שזמן זה לא פקטור, למה לא? כי למרות הזמן שעבר ועבר זמן, אני עדיין לא מבינה, אולי לא לעומק, אולי אני מבינה אבל אני פשוט סתומה ואולי לפעמים את עושה טעות שעולה לך ביוקר. מאוד.
הוא עלה עליי, גורם לספר להישמט מידיי, מחץ וליטף, כאילו מוודא שכל האיברים שלו במקום הם. בדיוק קודם ציינתי בפניו ש״אבא״ לא עובד בשבילי, זה קרינג׳ ברמות ואני לא מרגישה את זה. רציתי להיות כנה ככל הניתן, לתת את המחשבות שלי על מגש זהב, זה לא עלה יפה. אז הוא עליי, הספר שמוט על המיטה, הוא שאל אם ארצה להיפרד מתישהו, השאלה הדליקה אותי, איזו שאלה מטופשת חשבתי בתוכי ועניתי בכוונה, אני לא יודעת. את חושבת שזאת התשובה הנכונה? הוא אמר אבל התכוון לאם זאת התשובה האמיתית, עניתי שכן והסברתי את עצמי בשליפת מילים מהירה שמאיפה אני יכולה לדעת מה יוליד יום ואני אומרת את האמת שלי. זה לא עלה יפה גם כן.
יש דברים שהשתיקה יפה להם, מפני מרגלי המשטר, משטר ה״איך עושים בדסם נכון״ (סורי נוט סורי, אני בדיוק קוראת את 1984 ואני ככ מושקעת ומושפעת, זה חזק ממני) אז לא ארחיב כהרגלי בפני עיניים רעות באיך הגענו עד הלום, רק אומר שהייתה המון סחיטה רגשית, גזלייט מתוחכם והתעלמות מקיומי. הפעם לא היו מכות אבל לפעמים הוא מזעזע את עולמי אפילו יותר בלי נגיעה אחת.
אז מה שהתחלתי לומר ונסחפתי לכל מיני כיוונים, זה שכעת עליי להתאמץ אקסטרה דופר, לא מספיק למצוץ ולהיות יפה, גם הטמטום הטבעי שלי לא עוזר פה, הוא רוצה הקרבה אמיתית. 10 דברים שאקריב למענו בתקופה הקרובה, למען הדיוק.
אז חשבתי, הוא הרי יכול לקחת הכל, הכל שלו, כשהוא פשוט שולף את הדבר או מוציא אותו ממני בניעור או טילטול זה אולי (כביכול?) יותר קל אבל כשאני צריכה שזה יבוא ממני אני מתקשה למצוא את הדברים. מה יוכיח לו שאני על זה, באמת אבל מהעומקים, על מה אוותר למענו.
גאווה. שתישרף הגאווה שיקחו אותה ממני. הוא תוהה מאיפה הגאווה המחורבנת שלי מולו, באיזה עולם אני מסתובבת עם חזה מורם כאילו שאני מישהי, במקום לזחול אליו. אני הולכת להקריב את הגאווה שלי.
עצלנות מחשבתית. אני מאלה שצריכות לא לחשוב על כלום בזמנים קצובים כדי שהמוח שלי יתפקד בחדות. כשיש עליי מלא משימות ומטלות כל היצירתיות שלי שוקעת, אני נובלת. אני מקריבה עבורו את הצורך בלשבת ולבהות כל זמן שאנחנו ביחד. לא יהיה יותר מצב שאני אניח למוח כשאני איתו ללא אישור.
פה שלם. אני מסכנת את פי ומקריבה את שלומו ומתחייבת למצוץ כל יום. כל יום. (סורי אני אוהבת למצוץ רק כשאני חרמנית ואז אני שותה הכל ומוצצת ומלקקת במקצוענות)
המחשבה שאני צודקת. הו כמה שזה קשה, אני חושבת שאין מה להוסיף פה.
גוף. למרות שאני שונאת לכאוב, זה בלתי נמנע. הוא צודק כשאומר שמשהו בי נרגע אחרי שאני חוטפת. אני מודה בזה ומקריבה את גופי לשם כך.
אגו. בדיוק כמו גאווה - לעלות עולה, להכחיד. לא יאומן שאחרי ככ הרבה זמן יש לי אגו מולו, זה לא הגיוני נכון? זה קצת מעיד על מישהי שהיא לא ממש חכמה, זה מביך אבל זאת האמת, האגו קיים ויש להשמידו מולו.
נשארו עוד 4 דברים. אני חושבת.