מקפיצה אותי מאפס למאתיים, זה כח על כזה שלה, כשהיא מגיבה לי בתוקפנות על שאלות פשוטות, של שיח רגיל ושקט, היא לפתע תוקפת, בחוסר מודעות לטונים שלה, לצורת ההבעה שלה. אני מיד מגיבה בעצמי ומבקשת לסיים את השיחה, אי אפשר להיות בת ערובה של התנהגות כזאת שוב ושוב ושוב ושוב וזה באמת לא משנה כמה פעמים אבקש שלא תגיב לי ככה, שזה לא נעים לי, שאין צורך, היא תמיד מתגוננת, כלא מבינה איפה הבעיה.
בפקק האין סופי חשבתי עליה, התקשרתי לשאול לשלומה והיא בדיוק הייתה בשעת משוב לעובדת שלה ובכל זאת ענתה לי, היא תמיד עונה, לא משנה מה, היא תמיד עונה כשאני מתקשרת.
יש לה קרוב למאה עובדים, היא כל כך טובה בלנהל, אני ככ שונאת שאנשים תלויים בי אבל היא, היא נולדה לנהל, לסדר, לתת הרגשה טובה על הדרך, היא ככ מורכבת באישיותה שלנתח אותה יהיה לא הוגן, אינני אשת מקצוע אבל בתור אחת שעברה איתה את כל החיים כמעט אני מכירה בה הכל, אין לה היכן להסתתר ממני, גם לי לא ממנה.
אחת ההנאות שלי בחיים זה לשבת עם אחיותיי ולטנף עליה, זה כמו גירוד נעים בעור, בדיוק כמוני גם הן מכירות אותה, אני מכירה הכי טוב כי אני הבכורה אבל גם הן מכירות, הן יודעות על נבכי נשמתה, צורת חשיבתה ואת הטריגרים שמפעילים אותה. תמיד נגיע לאותה מסקנה, אין עליה בעולם אבל הדרך לשם רצופה בטינופים.
אני יודעת שזה כבר לא באופנה להאשים את ההורים על הדפקות שלנו, זה ככ 2010, אני יודעת, עברנו מגפה ואינסוף מלחמות, רק שיהיו בריאים וישארו איתנו עוד. גם בגילי, באמת, אני אמורה להיות אמא למתבגרת בעצמי, די לנבור שם, בפצעים האלה שאין להם באמת תרופה, זה עניין כרוני החרא הזה ואם יש לך מזל את לא מעבירה את זה הלאה אבל די להתבוסס בזה ולהאשים, די לתת לזה להיות הנרטיב שמוביל את חייך.
אמא שלי האישה הכי מסורה ונאמנה שהכרתי בחיי. אין לה דילמות או התלבטות, ברגע שהחליטה, היא הולכת אחרי ההחלטה שלה עד המוות, אחרי האהבה שלה, אחרי הילדים שלה, אחרי המשפחה שלה, אחרי מקום העבודה שלה, היא נותנת הכל ובשפע עד שרק לה לא נשאר. היא ככ מעצבנת אותי, כלומר עיצבנה, בעבר, שהיא לא עזבה את אבא שלי, זאת אישה שיכלה לכבוש את העולם, באמת, אין לי איך להסביר את הכוחות של האישה הזאת, מה היא לא עברה ועדיין היא לא הגיעה לאיזו נחלה רגועה.
חשבתי שיהיה לי קל יותר לכתוב כמה היא דפקה אותי, כמה לצערי אני בדמותה, כמה דברים שליליים למדתי ממנה אבל כמו בלון שיוצא ממנו האוויר לאט זה הולך וקטן, כי זה לא שיכל להיות יותר גרוע, זה פשוט שיש לי את האמא הכי טובה שיכלה להיות, זאת שהחזיקה אותנו בשיניים, כשהעולם חרב עליה שוב ושוב ושוב, ללא הרף נפלו עליה סלעים והיא בחיים לא הפסיקה לתמוך בנו, להאמין בנו, להאמין בי, להתגאות בי, לרצות בי, ללא תנאים בכלל. אני דומה לאמא שלי במראה ובאופי וזה מתחיל להיות נחמד.