נגיעות

היא הייתה נסיכה.

לקח לי שתיים שלוש שיחות ופגישה אחת פנים אל פנים, כדי להבין את זה.
היא הייתה נסיכה, אבל חוץ ממני, אני לא יודע אם מישהו זיהה. בעיקר לא היא.
החיים הפכו אותה ללכלוכית שבסינדרלה. בחירה אחת אומללה שהובילה אותה לגיהינום, קטן אבל גדול, פרטי משלה. כזה שרובנו לא היה מוצא את כוחות הנפש לצאת ממנו. כזה, שלא ניתן לחלוק עם אף אחד אחר.

אחרי שאזרה את האומץ וגדלות הנפש לפרוץ את חומות הגיהינום הזה והתחילה לבנות לעצמה פינה קטנה ובטוחה, היכו בה החיים שוב. חזק. ושוב, עוד יותר חזק והשאירו אותה בודדה, בפינה שנראתה כמו אין מוצא.

אבל היא לא הרימה ידיים. היא נסיכה.

היא לקחה אחריות. על אחרים, על עצמה. היא התמודדה, נלחמה כמו לביאה. לבדה מול כול העולם.

לא ביקשה עזרה מאף אחד. לא כי היא לא הייתה זקוקה לה. היא פשוט לא ידעה איך. היא נסיכה.

כשהכרתי אותה היא כבר בנתה לעצמה שריון, כזה שלא יאפשר לשום דבר לחבוט בה יותר פנימה, לנפש. כזה שלא יאפשר לשום דבר להיכנס פנימה, לנשמה. אבל שריון כזה הופך, עם הזמן, לכזה שגם לא מאפשר לשום דבר לצאת החוצה. היא הפכה לקהה. מרגישה רק מעט. לא מאמינה באנשים, לא מאמינה ברגשות, לא מאמינה יותר לאהבה.
הסתובבה עם חיוך, כזה שמשדר – הכול בסדר. חיוך מזויף שדרכו אי אפשר לראות את הנסיכה. אבל מתחת לחיוך הזה הסתתרה ריקנות עצומה, קהות חושים גדולה, חוסר תקווה.

הכרנו והיא בזהירות רבה, הסכימה להסיר חצי שכבה. ואחריה עוד אחת. ועוד אחת. לאט לאט. עם כל שיכבה כזו שירדה נעלמה לה קצת מהלכלוכית והתגלתה לה עוד קצת מהנסיכה. עם כל שכבה כזו שירדה היא כבשה לה פינה נוספת אצלי בלב, בנשמה.
עם כל שכבה שנפלה, גיליתי כמה היא - יפה, גאה, זוהרת, אוהבת ונאהבת. כמה היא נסיכה.

ובכל התהליך הזה, כשהיא התמסרה, עמדה מולי על ארבע או על שש. כשהתפשטה פיזית וגם כשהתפשטה נפשית, כשהייתה קטנה וקטנה יותר, כשהצלפתי וכשליטפתי, תמיד ראיתי שם את העוצמה.

עוצמה של נסיכה.

היתה לי הזכות.