נגיעות

היא הייתה נסיכה.

לקח לי שתיים שלוש שיחות ופגישה אחת פנים אל פנים, כדי להבין את זה.
היא הייתה נסיכה, אבל חוץ ממני, אני לא יודע אם מישהו זיהה. בעיקר לא היא.
החיים הפכו אותה ללכלוכית שבסינדרלה. בחירה אחת אומללה שהובילה אותה לגיהינום, קטן אבל גדול, פרטי משלה. כזה שרובנו לא היה מוצא את כוחות הנפש לצאת ממנו. כזה, שלא ניתן לחלוק עם אף אחד אחר.

אחרי שאזרה את האומץ וגדלות הנפש לפרוץ את חומות הגיהינום הזה והתחילה לבנות לעצמה פינה קטנה ובטוחה, היכו בה החיים שוב. חזק. ושוב, עוד יותר חזק והשאירו אותה בודדה, בפינה שנראתה כמו אין מוצא.

אבל היא לא הרימה ידיים. היא נסיכה.

היא לקחה אחריות. על אחרים, על עצמה. היא התמודדה, נלחמה כמו לביאה. לבדה מול כול העולם.

לא ביקשה עזרה מאף אחד. לא כי היא לא הייתה זקוקה לה. היא פשוט לא ידעה איך. היא נסיכה.

כשהכרתי אותה היא כבר בנתה לעצמה שריון, כזה שלא יאפשר לשום דבר לחבוט בה יותר פנימה, לנפש. כזה שלא יאפשר לשום דבר להיכנס פנימה, לנשמה. אבל שריון כזה הופך, עם הזמן, לכזה שגם לא מאפשר לשום דבר לצאת החוצה. היא הפכה לקהה. מרגישה רק מעט. לא מאמינה באנשים, לא מאמינה ברגשות, לא מאמינה יותר לאהבה.
הסתובבה עם חיוך, כזה שמשדר – הכול בסדר. חיוך מזויף שדרכו אי אפשר לראות את הנסיכה. אבל מתחת לחיוך הזה הסתתרה ריקנות עצומה, קהות חושים גדולה, חוסר תקווה.

הכרנו והיא בזהירות רבה, הסכימה להסיר חצי שכבה. ואחריה עוד אחת. ועוד אחת. לאט לאט. עם כל שיכבה כזו שירדה נעלמה לה קצת מהלכלוכית והתגלתה לה עוד קצת מהנסיכה. עם כל שכבה כזו שירדה היא כבשה לה פינה נוספת אצלי בלב, בנשמה.
עם כל שכבה שנפלה, גיליתי כמה היא - יפה, גאה, זוהרת, אוהבת ונאהבת. כמה היא נסיכה.

ובכל התהליך הזה, כשהיא התמסרה, עמדה מולי על ארבע או על שש. כשהתפשטה פיזית וגם כשהתפשטה נפשית, כשהייתה קטנה וקטנה יותר, כשהצלפתי וכשליטפתי, תמיד ראיתי שם את העוצמה.

עוצמה של נסיכה.

היתה לי הזכות.

היכולת הזו שלך,
לאהוב , להעניק את עצמך ,לפתוח את הלב .
הנאיביות שבך,
התום, הביישנות והמבוכה.
אלו עושים אותך מה שאת.
נותנים לך את הזכות שלא כל אחד ניחן בה,
הזכות להרגיש עמוק – מהלב, מהנשמה.
נכון שלפעמים להרגיש כל כך חזק זה כואב,
ונכון שלפעמים להרגיש כל כך עמוק זה מפיל,
אבל לפעמים – להרגיש כל כך טוב זה מרים, זה מעיף, זה תמצית החיים.
רגעים שכל אחד חולם עליהם,
אבל רובנו לא מסוגלים לגעת בהם.
ובשביל הרגעים האלו שווה להרגיש.
אל תאבדי את זה ילדונת,
אל תאבדי.

עומד לפני הדלת. אוהב את המתח הזה. הכול רוגש וקוצף ,היא תהיה כאן או לא ?

משחזר את מהלך השבוע האחרון. היא תהיה , אני קובע , היא תהיה.

העניין התחיל לפני שבוע בעוד אדומה. מתחנחנת , מפלרטטת מעט, משפילה את עצמה במידה, בחצי הומור, אבל שומרת על גו זקוף. מהסוג של – בת מלך כבודה פנימה. ברור לי שעשתה עבודת הכנה , למדה את השטח ואותי. בחורה רצינית.

ברור לי גם מי בשלב זה הצייד ומי הניצוד.

במשך הימים הבאים למדתי אותה. קילפתי , חשתי ,ידעתי , התרגשתי, אהבתי.

חדשה, לא מנוסה, נאבקת בחן להשאיר בידה מעט שליטה. מלחמה אבודה.

אגוז מעניין. החלטתי לאתגר אותי ולקחת אותה ישירות למסלול המהיר.

פגישה קצרצרה לקפה (שלי כמובן) .כזו שלא משאירה זמן לשאלות. הגיעה בהתאם להוראות , מתרגשת , סמוקה. בתום הפגישה, על פי הוראה, שלחה לי הודעה – מבקשת להיות שלך. טפל בי בעדינות, בבקשה.

שלחתי חזרה – מחר בערב בשעה שמונה, בXXX , הדלת תהיה פתוחה. את נכנסת, מתפשטת , מחכה לי על שש , ישבן גבוה באוויר לכיוון הדלת, רגליים מפוסקות, ראש למטה, דלת לא נעולה. לא זזה עד שאני בא.

תוך דקה קיבלתי הודעה היסטרית חזרה ואחריה עוד אחת ועוד אחת – איך? למה? מי ? אני לא יכולה, מבקשת , מתחננת. לא עניתי.

ועכשיו אני כאן , לוחץ על ידית הדלת, האדרנלין זורם בשצף ,הדופק מואץ, תהיה או לא ? אין כמו המסלול המהיר. רכבת הרים פראירית לידו.

היא כאן כי היא כמהה,
היא כאן כי היא משתוקקת,
היא כאן כי היא מיואשת,
היא כאן כי בשום מקום אחר היא לא מצאה.

ובשביל התקווה הקטנה,
היא מוכנה לכאוב ללא גבול,
למרות שהכאב בשבילה,
רק מכאיב.

ובשביל הסיכוי הקלוש,
היא מוכנה להיות מושפלת עד עפר,
למרות שאותה,
זה רק משפיל.

והיא תכרע מולכם,
רועדת, מפחדת,
מהסטירה, מהכאב שבדרך,
יודעת שלספוג היא לא באמת מסוגלת,
אבל בשביל התקווה הקטנה היא שותקת.
.
היא כאן כי היא כמהה,
היא כאן כי היא משתוקקת,
היא כאן כי היא נואשת,
מנסה עם הרוח לשחק בתופסת.

ומכם היא מבקשת,
ללא מלים היא מתחננת,
למשהו כל כך קטן,
כל כך טבעי.
אבל כל כך חסר.

והיא תתן לכם את כולה,
והיא תכאב בשביל הכמיהה,
והיא תושפל בשביל התקווה,
והיא תעשה הכל בשביל הסיכוי הלא גדול,

שאולי. רק אולי,
אחרי שהכל יגמר לשביעות רצונכם,
אחרי שהכאבתם והשפלתם,
השתמשתם,
גמרתם,

אולי,

תעניקו לה בתמורה ,
את מה שמעולם לא באמת קיבלה,
את מה שלו היא כל כך כמהה,
את מה שייתן לה,
עוד טיפת אוויר לנשימה,

חיבוק.

לקחת אישה,
מוגנת ועטופה,
בחומה של קוצים,
בשריון של צינה.
מוגנת כל כך ,
שכבר לא מרגישה.


לקחת אישה,
לשבור את השריון,
לנתץ את החומה,
במבט,
במילה,
בהצלפה.
בהקשבה,
בהשפלה,
בשתיקה,
בלטיפה.
בפטיש גדול של אהבה.


קליפה אחר קליפה,
לשחרר את הילדה.
קליפה אחר קליפה,
לתת דרור לזונה.
קליפה אחר קליפה,
לאלף בך את הכלבה.


ואז, כשעומדת מולי חשופה,
עירומה ועריה,
ללא חומות ללא הגנה,
כקרקע בתולה ,
אצוק בך מחדש יסודות ראויים,
אזרע בך זרעים מובחרים,
אעקור ממך את הפחדים,
אלמד אותך מחדש את החיים.


לקחת אישה,
להוציא ילדה זכה.
רגישה ומלאת אהבה.
נטולת שריון נטולת חומה,
מוגנת ועטופה,
בנשמה עם עוצמה,
נשמתה שלה.

"הכל נתן האלוהים לאדם מלבד היכולת להבין את התכלית. ואז ידעתי כי אין טוב בחיים מלבד לשמוח ולעשות מעשים טובים ומעבר לזאת אין דבר"

הייתי רוצה לתת לך סטירה.
לא מתוך רוע,
לא מתוך תשוקה,
לא כדי לחנך,
ולא כדי לאלף.

הייתי רוצה לתת לך סטירה.
כדי להעיר אותך ,
מתוך אותה הזיה,
שבה את נתונה.

הייתי רוצה לתת לך סטירה,
כזו מלטפת ,
מלאת אהבה,
שתחזיר לך את הראיה,
שתביא אותך בחזרה.

הייתי רוצה לתת לך חיבוק,
שתחושי שיש חום ,
שתראי שיש גם צבע ואור,
שתדעי שהמציאות היא מקום טוב.

והייתי רוצה להעניק לך אהבה,
שתרגישי שאהבה מעצימה,
שתביני שאהבה מבריאה,
שתדעי שמאהבה את לא נמוגה.

והייתי רוצה להכניס בך את ההכרה,
שתביני שהוא נתן לך את הבחירה,(ולטעמי גם את החובה ! )
בין לעשות לעצמך טוב,
או רע.

ואני רוצה לתת לך כתף גדולה,
שתדעי שיש מי שרואה אותך,
שתרגישי שיש מי שדואג לך,
שתחושי שיש מי שמאוד גאה בך.

אני יודע,
שאת מלאה בעוצמה,
כזו שקטה אבל חודרת,
כזו שצריכה להיות מנווטת.

ואני רוצה לראות אותך נלחמת,
רוכבת עליה למקומות של תקווה,
מובילה אותה למקומות של שמחה,
משתמשת בה לנתינה משתמשת בה לקבלה ,

אני לא מוכן לראות אותך יותר נמוגה

לו ניתנה לי האפשרות,
לברוא את העולם בצלם,
הייתי בוחר,
מצלמך.

והעולם היה מתמלא,
ברוך,
באהבה,
ובהשלמה.

והעולם היה מתמלא,
בטוב,
בטוהר,
ובתום.

והעולם היה מתמלא,
ברגישות,
בעדינות,
ובצניעות.

והעולם היה מתמלא,
במלאכים ופיות,
שכל תשוקתם,
להגשים משאלות.

והעולם היה מתמלא ,
בנתינה אין סופית וקבלה שלמה,
בכמיהה ותקווה,
שזורים להם בתוך תוגה עדינה,
נוגה.

אישה חייכנית,
ילדה צחקנית,
מאושרת ,
משתוללת ,
חזקה.

אבל עמוק בפנים ,
בנסתר שבחדרי ליבה ,
אי שם במעמקי נשמתה,
מוחבאת לה,
קופסא חתומה.


ובתוכה רובץ לו,
חור שחור,
של עבר קשה,
של זיכרונות מרים,
של חוסר אונים.


ולפתע תזוזה ,
והקופסא מעט נפתחה,
והיא מנסה בכל כוחה,
לסגור אותה,
אבל ללא הצלחה.


והיא נשאבת פנימה,
ובועטת החוצה,
ונאבקת לסגור,
וכמהה לפתוח.


והיא מחייכת אבל עצובה,
והיא צוחקת אבל נוגה,
והיא משתוללת אבל ריקה,
והיא חזקה אבל כל כך חלשה.


אישה ילדה,
ילדה זקנה,
נשמה מחוללת ,טהורה וזכה,
זועקת בדממה ,
בבקשה , עזרה !

על פני השטח ראיתי ברבורה,
יפה וגאה,
נבונה ורהוטה,
מכירה בערך עצמה.

אבל,
בהסתכלות קצת יותר עמוקה,
התגלתה לה,
הגוזלית התמה.

אבודה,
פגועה,
מפחדת,
ותמה.
.

גוזלית קטנה,
שמחפשת וכל כך רוצה,
דברים כל כך בסיסיים,
כמו קירבה, אהבה והכרה.

גוזלית קטנה,
שכמהה,
להרגיש ילדה טובה ,
ולקבל מילה חמה.

גוזלית קטנה,
שרוצה להסיר,
את מעטה השריון,
את ההגנה.

גוזלית קטנה,
שרוצה לעמוד לפניי,
עם כל הטוב והרע שבה,
ולהיות רק היא עצמה,

ולהרגיש בטוחה, מוגנת ,אהובה.

הברבורה האבודה,
רוצה להיות,
גוזלית גאה