עומד לפני הדלת. אוהב את המתח הזה. הכול רוגש וקוצף ,היא תהיה כאן או לא ?
משחזר את מהלך השבוע האחרון. היא תהיה , אני קובע , היא תהיה.
העניין התחיל לפני שבוע בעוד אדומה. מתחנחנת , מפלרטטת מעט, משפילה את עצמה במידה, בחצי הומור, אבל שומרת על גו זקוף. מהסוג של – בת מלך כבודה פנימה. ברור לי שעשתה עבודת הכנה , למדה את השטח ואותי. בחורה רצינית.
ברור לי גם מי בשלב זה הצייד ומי הניצוד.
במשך הימים הבאים למדתי אותה. קילפתי , חשתי ,ידעתי , התרגשתי, אהבתי.
חדשה, לא מנוסה, נאבקת בחן להשאיר בידה מעט שליטה. מלחמה אבודה.
אגוז מעניין. החלטתי לאתגר אותי ולקחת אותה ישירות למסלול המהיר.
פגישה קצרצרה לקפה (שלי כמובן) .כזו שלא משאירה זמן לשאלות. הגיעה בהתאם להוראות , מתרגשת , סמוקה. בתום הפגישה, על פי הוראה, שלחה לי הודעה – מבקשת להיות שלך. טפל בי בעדינות, בבקשה.
שלחתי חזרה – מחר בערב בשעה שמונה, בXXX , הדלת תהיה פתוחה. את נכנסת, מתפשטת , מחכה לי על שש , ישבן גבוה באוויר לכיוון הדלת, רגליים מפוסקות, ראש למטה, דלת לא נעולה. לא זזה עד שאני בא.
תוך דקה קיבלתי הודעה היסטרית חזרה ואחריה עוד אחת ועוד אחת – איך? למה? מי ? אני לא יכולה, מבקשת , מתחננת. לא עניתי.
ועכשיו אני כאן , לוחץ על ידית הדלת, האדרנלין זורם בשצף ,הדופק מואץ, תהיה או לא ? אין כמו המסלול המהיר. רכבת הרים פראירית לידו.
לפני 16 שנים. 15 באוקטובר 2008 בשעה 14:56
