היי לימור,
את האמת שהרעיון של הפרוייקט של עד החתונה נשמע מקסים. בכל זאת- יש בנות אבודות.
גם אני הייתי אבודה לפני שנה וקצת. כשבחור צילם אותי מתחת לשמלה. אבל ״עד החתונה״ נכון?
גם בכיתה ז׳ הייתי אבודה. כשבחור התיישב לידי, הוציא את הזין שלו באוטובוס והתחיל לשפשף. הייתי צריכה לעשות את עצמי חירשת כדי שלא ידבר איתי. סימנתי לו לזוז בלי להסתכל עליו כדי שאוכל להגיע לחברות שלי.
אבל ״עד החתונה״ נכון?
ובגיל 12 לא הייתי אבודה, כי לקח לי יום עד שהבנתי שהבחור השיכור מהבניין ליד שאל אותי אם אני רוצה סקס. מזל שהייתי ילדה דתייה ותמימה שלא ידעה מה זה סקס אז אמרתי לא וברחתי הביתה. ככה הצלחתי לשמור עוד קצת ״עד החתונה״.
ותתפלאי, לימור, יש עוד הרבה בנות אבודות. חלקן כמעט אבודות כמוני, חלקן כבר אבודות לגמרי עד שאין להן טעם לחכות ״עד החתונה״ כי עד החתונה לא יהיה. כי לקחו מהן את הדבר היחיד שהן יכלו להחליט עליו. יכלו להחליט מתי ולמי לתת.
ואולי בעולם מושלם הייתי אומרת שזה יכול להיות פרוייקט חמוד, אם לא מחייבים אף אחד, ולא גורמים לאנשים להרגיש אשמים כשהם כן בוחרים לא ״עד החתונה״ כי בכל זאת- לא כולם מאמינים שיש לזה סיבה.
ואולי, כשלא היה לנו חללים על הראש ופיגועים, ולא פחד ללכת ברחוב בלילה, ולא אונס, ולא רצח של נשים, ובכלל אולי אם היינו שווייץ.
לימור, מה שאת בעיקר גורמת לי לעשות עכשיו, זה לרצות לזרוק לאלף עזאזל את ״עד החתונה״ שלי. כי אני לא נלחמת עם עצמי בשביל שבחורה כמוך שכבר הייתה לה חתונה- תבוא ותגיד לי לשמור על עצמי ״חסודה״.
אני אדאג לעצמי, מינית פיזית ונפשית. אולי בתור חברת כנסת גם את תדאגי לי ולא רק למיניות שלי?