כולם נותנים את דעתם על אוננות אז הנה השקל שלי בנושא.
אוננות זה משהו שתמיד היה שם. היו תקופות של יותר או פחות, של פעמיים ושלוש וארבע ברצף ואז שבוע בלי.
כשגרתי בארצות הברית היו חודשים בלי. ואז יומיים בלי הפסקה.
תחושת הבושה נעלמה מזמן, הייתי מחכה לזה, רוצה את זה, זקוקה.
זה כבר לא ככה.
אוננות נהייתה דבר משעמם. דבר שלא מושך אותי יותר. לא בגלל שאני לא מצליחה לרגש אותי אלא כי.. יש לי יותר.
כאילו כן. בסדר. אני יכולה לאונן ולגמור וזהו. אבל למה לי?
זה מרגיש ריקני. כשאני יודעת שיש לי את הבן זוג שלי, לאונן לבד מרגיש ריקני וכל כך… בודד.
בודד.
ממש בודד.
תחושת הבושה כבר מזמן נעלמה. אבל הבדידות אף פעם לא.
כי לאונן זה כיף. זה את עם עצמך ברגע הכי אינטימי שיש אבל אז..
זה נגמר.
ואין אף אחד שיחבק אותך. ואין אף אחד שתנשקי. ואין אף אחד שתלחשי לו שאת אוהבת אותו ושכל כך נהנית ושפשוט תשכבו עייפים ביחד.
תחושת הבושה. האשמה. כבר לא קיימת. אבל הבדידות כן. והבדידות הזו הורגת את הרצון הזה.
ואני לא עצובה על זה שהרצון הזה מת לו.
אם להיות כנה- אני ממש שמחה.
כל כך שמחה שבאלי לאונן. (סתם. לא.)