|
|
|
חולמת על פשטות
חולמת על תמימות
כנות ואמת
על אומץ
חולמת על זיון מחרמן
ואנחת הנאה
נלחמת על משהו שנגמר
על רגעי החסד האחרונים
על הלב שלי
שלא בטוחה כמה עוד יחזיק מעמד
מרגישה בודדה
כמו שמעולם לא הרגשתי
כמו שמעולם לא הייתי
אנשים באים הולכים
נוגעים, לוקחים, משאירים חותם
עד שממצים וממשיכים הלאה
כאילו לא הייתי מעולם
אני גם הייתי רוצה ללכת
כאילו לא היו מעולם
אבל אני פה.
ימים מטורפים
מערבולת רגשית
מנעד מטורף
של עצב, שמחה, סיפוק
יום אחד אני מוצאת את עצמי
מזדיינת עם בעלול בבוקר
יוצאת לעבודה
עוברת אצל חתיכוש סוף סוף
מזדיינת גם איתו
(זונה שכמותי)
יום אחד אני עוזבת את מקום העבודה
מזה 17 שנה
בבושת פנים
בבכי ועם הזנב בין הרגליים
חברות נפש הסתיימה לה
באכזבה וכאב גדול
כל יום למעשה
אני משכנעת את עצמי
שמתחשלת מול הדייר של הלב
שמבינה את ערכי
ומצליחה לראות ש"לא כל הנוצץ, זהב"
(פייק איט טיל יו מייק איט)
יוצאת לבר עם חברה
דרינק קצר, לא איזה לילה טירוף
שומעת זוג מזדיין בשירותים
ולא נעים להודות
אבל זה פאקיניג מחרמן
הסליזיות, הריגוש
"רוח הנעורים"
מתגעגעת לפעם
שהדברים עוד היו פשוטים
שהייתה תמימות
כנות.
"מדברת לעצמה, חושבת
כמה שיכול להיות לי טוב
כמה שיכול להיות לי רע"
הצלחנו להיפגש
סוף סוף
אני וחתיכוש
היה ווואוווו
גמרתי שוב ושוב ושוב
התגעגעתי אליו
לריח שלו
למגע
לטעם של הזין שלו
שעדיין בפה שלי
מלקקת את השפתיים
ומתענגת.
נוסעת באוטו,
בפקקים של איילון
מקשיבה למוסיקה
ובלי שום הכנה
הדמעות זולגות על הלחיים
הדופק מתחיל להאיץ
מחר זה היום האחרון
בעבודה היחידה שידעתי
מחר אני עוזבת
מושפלת, עם הזנב בין הרגליים
נפרדת ממי שהייתה אשת סודי
ב17 שנים האחרונות
בשתיקה, בכעס, באכזבה
ולב שבור
והדייר של הלב
השתיקה ביננו
אומרת הכל
בלי מילים
בלי קול
תקופה לא פשוטה
אבל אולי, רק אולי
מחכה משהו טוב בסופה.
היה לילה קשוח אתמול
יותר מידי משני תודעה
מעורבבים עם רגעי אושר
עם מוסיקה שחודרת ללב
ולגוף.
יחד עם אכזבה נוספת
אגרוף לבטן
יחד עם האמת המרה
והכל כך הכרחית
יכלתי להבליג
להקליל
לקבל את מה שיש
בכניעה, בשתיקה
אבל אני לא מסוגלת
לא מסוגלת לשאת
את ההבנה שהדייר של הלב
פשוט שם עליי זין
במסבה של מילים יפות
וניצול החולשה שלי
אני נלחמת על התשומת לב שלו
והוא נהנה מכל רגע
ומרשה לעצמו
כי אני הריי, תמיד אהיה שם
נו מטר וואט.
הוא (עדיין?) לא כתב לי
אתמול הגיב להודעה
שנדבר היום.
תוהה
אם נדבר, לאן זה יוביל
אם לא נדבר, מה עכשיו?
ייתכן והוא יגיד שנמאס
שמעדיף שננתק קשר
וזה הדבר הכי טוב שהוא יוכל לעשות
וזה הדבר שאני הכי מפחדת ממנו בעולם
שהדייר של הלב
יעזוב ללב אחר
כך או כך
לא אחזור בי מההחלטה שקיבלתי
זה הצד שלי בעסקה
ייכאב.
כבר עכשיו כואב
הייתה הופעה ווואווו
היה היסטרי
עפתי עם המוסיקה
רקדתי, שרתי
היה לי מדהים
הוא נתן עבודה שם
על הבמה
הדייר של הלב
ראה אותי בקהל
וגם דיברנו שייתכן ואגיע
ביקש שאעדכן אבל לא אמרתי כלום.
כשהסתיימה ההופעה, עמדתי בצד
רציתי לראות אם מחפש אותי
ואז שומעת מישהו שואל: "את מי אתה מחפש?"
והדייר עונה לו: " את חברה שלי" ואז ניגשתי
הוא חייך כשראה אותי
ניגש אליי, חיבק חיבוק קליל
ספק קריר
והיה לא נינוח, לא רגוע
כל הזמן כאילו בדק אם מישהו
מסתכל
אמר שרוצה ללכת לעשן מאחורי הקלעים
הצעתי לבוא והוא סירב
אמר שיידבר איתי מחר והלך.
זה היה כמו אגרוף לבטן
אבל אחד כזה שבא בול בזמן ובעוצמה
שוב אני מקבלת את התחושה
שהוא מתבייש בי, נבוך ממני
לא נוח לו ליידי, פיזית, זה ניכר
כאילו כתוב לנו על המצח
שמצצתי לו ושהוא מת על הציצים שלי
אני לא איזה כוסית על
או בכלל
אבל אני גם לא מפלצת
שמביך שייראו אותך ליידי.
אי אפשר להיות אחד בפה
ואחד במקלדת
לכתוב לי שאני החברה הכי טובה שלו
אשת סוד
שהוא מת עליי
רק מסתבר שזה תקף רק בהודעות.
על המציאות זה לא חל, ה"מת עלייך".
כתבתי לו:
"נתחיל בטוב.
היה מ ע ו ל ה! מזמן לא ראיתי ושמעתי את *** ככה. וגם אתה היית בסדר.
אולי (סביר להניח שזאת אני) אבל נראה שעדיף שלא אגש יותר אחרי הופעות. מוצאת את עצמי מחכה לפגוש אותך ואז מקבלת חיבוק קר, ניפנוף, ספק מבוכה שלך וזה לא כיף. אני מתה לפגוש אותך מחוץ להופעות אבל אתה בורח ומתחמק אז לפחות בהופעות, קיוויתי שתגרום לי להרגיש כמו החברה הכלכך טובה שאתה אומר שאני. אין דרמה, פשוט ככה מרגישה והכל בסדר, נשאיר את זה כאן, תכתוב לי מחר כשתוכל? או שנעשה ברוגז?"
ענה לי: "מחר, לא לבד".
כשסיפרתי לחברה שלי היא שאלה אותי: "מה המטרה"?
עניתי לה: לא רוצה לראות אותו יותר. טוב לי ככה, בהודעות זה זורם וכיף וקליל ואני עכשיו קיבלתי החלטה. לא שאלתי, עדכנתי
היא ביקשה ממני שאם באמת קיבלתי החלטה, זה אומר שעומדת בה. ואין לי זכות להתייסר ולייסר את עצמי ולהתלונן ( דיי בחייאת, כמה אפשר) על זה.
קיבלתי והסכמתי.
אז לפחות בהרגשה שלי
לקחתי את הכדור ליידים
מקווה שעשיתי טוב.
אז אני הכל
ואני כלום
אני אחת שנותנת
אני אחת שלוקחת
שגוזלת
אבל בעיקר
נותנת את הלב
את האמת
אני אחת כזאת
שנותנים לה ללכת
בלי להסתכל אחורה
בלי לזכור
בלי להעריך
את הרע זוכרים
את הטוב
נוטים לשכח
ממשיכים האלה
ואולי במחשבה נוספת
אני לא מי שאני חושבת שאני
אולי זה הכל בראש שלי
והציפיות לא תואמות מציאות
אולי זה בסדר שמוותרים
אולי זה בסדר שמזלזלים
שלא נלחמים
אני זו שנשארת
עם התהיות
המחשבות
התקווה שעדיין לא נגמרה
שמישהו יראה אותי
יחבק חזק ולא יעזוב
תקווה זה לחלשים
"עיגולים שחורים במקום עיניים
רואים עלייך, שלא נרדמת
אל תרגישי מיוחדת, את לא הראשונה
ששיכורה"
נמאס לי להיות כמעט
אני הכל
אני הכל
אני טובה
אני רעה
אני רכה
אני קשה
אני משוגעת
אני שפויה
אני מסובכת
אני פשוטה
אני הכל
אין סיבה שארגיש כמעט
אין סיבה שלא ארגיש
אין סיבה
מגיע לי להרגיש לא לבד
מגיע לי להרגיש שווה
מגיע לי לקבל
מגיעה לי הדדיות
מגיע לי שיווין
מגיע לי להרגיש חשובה
מגיע לי שלא יוותרו עליי
מגיע לי שיעריכו אותי
אני צריכה שינוי
אני צריכה לקבל החלטות
גם אם ייכאב
כואב גם עכשיו
דיי
"אם אני אלך
סוף סוף אני אלך
לא תמצא אותי
גם את תחפור מתחת לאדמה
גם אם תשכור מסוק
הזמן לא כואב לי
אני לא מפחדת
לחיות אני פורחת
גם אם נדמה לך שלא
אני כן
אם אצעק חזק
עד שאחתוך את שלוותך
אז תשאר איתי
או תהפוך משוגע
כי כבר נמאס לך
או תהפוך משוגע
איתי
הזמן לא כואב לי
אני לא מפחדת
לחיות אני פורחת
גם אם נדמה לך שלא
אני כן
אם אני אלך
סוף סוף אני אלך
לא תמצא אותי
אם אני אלך
לא תמצא אותי
אם אני אלך
לא תמצא אותי
הזמן לא כואב לי
אני לא מפחדת
לחיות אני פורחת
גם אם נדמה לך שלא
אז יש לי חדשות בשבילך
כי אני כן
אני כן, אני כן
אני כן
אני כן
אני כן
אני פורחת"
אני מפחדת לגלות את מה שכבר יודעת.
מפחדת מהעובדה שאם אסיים
בדרך כזו או אחרת
את מערכת היחסים ההזויה, הכואבת
הלא שיוויונית עם הדייר של הלב
הוא לא יילחם עליי.
ייתן לי ללכת.
וזה כואב
וזה מכאיב
מעליב
זאת האמת שלי
זה הפחד
אמרתי את זה.
יש אווירה של כאב
של עצב
של סוף
של איבוד תקווה
של חוסר אוויר
המלחמה הזאת
גובה כלכך הרבה
משלמים בגוף
משלמים בנפש
היא לא באה במקום
לקושי של שגרת החיים
התווסף, נוצר
רובד נוסף של קושי
קושי שאי אפשר לתאר במילים
קושי שיוצר פורפורציה חדשה
נבדלת, אחרת
לכמה חתיכות יכול להישבר לב?
כמה זמן הריאות ימשיכו להתרחב ולהכיל אוויר
מתי זה בסדר שנרגיש אחרת
שנרגיש טוב?
עוד שעה?
עוד שעתיים?
אחרי שאהיה תחת משני תודעה
הכל ייראה אחרת
אבל מחר
המציאות תחזור
להכאיב
לרסק
להשמיד
