|
|
|
אני פוסטמה
אנשים נרתעים ממני
הקוצים שלופים
כמו אקדח טעון
לעיתים זה משרת אותי
לעיתים זה פוגע בי
בעיקר מתי שאני
בוחרת להכניס את הקוצים
ולאפשר לעור להרגיש
חלק כשמעזים לגעת
זו הטעות
אסור לאפשר
אסור להזמין למגע
אסור לקלף את שכבת ההגנה
הקוצים שומרים עליי
מאנשים רעים, קרים
כאלה שלא יודעים
או אולי לא רוצים, ספק חוששים
להתמודד עם לב פועם
קטע
לא תמיד חייבים
להגיב
להעיר
לדייק
להוכיח
לא תמיד חייבים
להיות
צודקים
טרחנים
דייקנים
רק בשביל תחושת השליטה והכח
כי מי שנוהג ככה
בסוף יוצר רושם
של אדם קטן. קטן מאוד.
אתה יודע מי אתה
בעצם, כלכך עסוק בחור תחת של עצמך
שלא בטוח תבין.
קורה
אני משתמשת
הרבה במילה הזאת
לאחרונה.
כשעובר עוד יום
שהדייר של הלב לא כתב
עוד יום שבעלול ממשיך
עם הסיילנט טריטמנט
עוד יום שאני וחתיכוש
מנסים להיפגש
ולא מצליחים.
חתיכת תקופה
עוברת פה
איפה שלא מסתכלים
נתקלים בקושי
עצב, מועקה
חוסר אונים
כאילו יש משהו באוויר
וזה לא פוסח על אף אחד.
אז אם אסכם
אני עצובה
אני עצבנית
מתוסכלת
מתגעגעת
ובא לי להזדיין.
פרקתי.
זה התחיל בלילה
כשהוא יצא בהצהרה:
"את לא נותנת לי כלום
ואני כלכך רוצה אותך
כל הזמן"
(למתקשי הבנה: "מאמי, אני חרמן, בואי נזדיין)
שלושה שבועות
של שתיקה רועמת מצידו
שלושה שבועות
בהם נשכתי שפתיים
שתקתי גם אני
שיחקתי את המשחק
ספגתי בשביל הקבוצה
אתה לא תגיד לי שאני
אני! אני!
לא נותנת לך כלום.
לא לא ולא.
נרדמתי.
היום היה מלא אמוציות
בכי, לחץ בחזה
כעס
עצב
פחד
לא פשוט לעזוב
מקום עבודה אחרי
17 שנה.
התלבטתי אם לסמס
לחתיכוש
אבל אפילו לזה
לא היה לי אנרגיות
מצד שני
כתבתי לו עכשיו
הצעתי את מחר
קרא
לא ענה
נראה.
קשוח
הכל פאקיניג
קשוח.
סעמק
לב מול לב
מירי מסיקה
מילים: אליה רוסיליו
לחן: סתיו שמש
זה כבר כמה חודשים שאין עם מי לדבר
קיר מול קיר לב מול לב
כבר כמה פעמים שאמרתי תוותרי
זה מספיק זה כואב
כשהכול היה פשוט נשארת
כמה קל להישאר כשטוב
כשהכול חדש מהקופסא
הרבה יותר קל לאהוב
ואין בי כוח להישאר אפילו לא יום
זה כבד עליי כבד עליי
יפה שלי תשאיר לי מקום
אני הולכת בלי לדעת לאן
אני הולכת להתחיל מהתחלה את הכול הכול
אני לא מסוגלת
זה כבר כמה שבועות
גלים כמו זיכרונות
מתנפצים לי על החוף
על החול המלכלך
איך הכול שם מסתבך
היה מושלם אני זוכרת
כשהכול היה פשוט אמרת
לכל דבר טוב יש גם סוף
פחדת אני יודעת
אתה חלש כשמתחילים לחשוף
ואין בי כוח להישאר אפילו לא יום
זה כבד עלי כבד עליי
יפה שלי תשאיר לי מקום
אני הולכת בלי לדעת לאן
אני הולכת להתחיל מהתחלה את הכול הכול
אני לא מסוגלת
כבר כמה פעמים שאמרתי תוותרי
מה שרוצים.
נותר רק להמתין.
ככה זה בחיים.
אנשים קטנים
חולמניים
פנטזיונרים
שלא יודעים
כבוד מה הוא.
מישהו פנה אליי
ובחלוף מילה וחצי
פרש לפניי
את כל המחשבות
המלוכלכות והמיניות שלו
שאין בהן פסול
חלילה
נהפוכו
כל דבר בעיתו
בזמנו האיטי
הבלתי מתחשב
אני חרמנית
אני מינית
כמהה לריגוש
לזיון
לגניחה
לאנחת רווחה
לשורה או לסיגריה
של אחרי
או תוך כדי
אבל אני לא מתמסרת
בטח שלא בקלות
בטח שלא מייד
יש לי ערך
לפחות כך נדמה לי
חבל
או שלא.
אתה יודע מי אתה.
אני
רוצה
לישון!
איך אני שוב נופלת לשם
מסתכלת במראה
אותו פרצוף ולפעמים
רוצה להיות לרגע מישהו אחר
בלי לנסות ולהבין את העולם
להיות טיפשה ורק להיות
אבל במקום לדבר
אני בורחת מעצמי
בורחת מאמת
לפעמים מכמה
אני מעדיפה לשתוק
אני מעדיפה לשתוק
אנשים לא באמת יודעים
מהי משמעות מילה
הם מבקשים להשמע חדי לשון
יודעי דבר שמבינים
ומדברים ומדברים ומדברים
ומדברים ומדברים
כדי למלא את החלל
לברוח מעצמם
לברוח מאמת
לפעמים מכמה
אבל אני מעדיפה לשתוק
אני מעדיפה לשתוק
אני מעדיפה לשתוק
אני מעדיפה לשתוק
אני מעדיפה לשתוק
אני מעדיפה לשתוק
אני מעדיפה לשתוק
