לפני שנתיים. יום שני, 2 בדצמבר 2024 בשעה 5:00
בואי ננסה שוב
הוא אמר
"זה לא מרוע
או מחוסר אהבה
זו לא את, זה אני"
האמנתי, מאמינה
רוצה שלא, להאמין.
כשהצעתי שנדבר
ענה בציניות שכלכך אופיינית לו
והתחמק. "אני חוזר הבייתה, להזדקן ולישון"
הגעגוע לא מרפה
לא מצליחה לשחרר
לא מצליחה להרפות
לא מצליחה שלא לחכות, לקוות.
אני דפוקה
אני שרוטה
אני שבויה
לא יודעת מה אפשר להגיד
שייגרום לי להרגיש
פחות סמרטוטה
שייגרום לי באמת
לסיים את זה
ברעש גדול
שישאיר אותו קטן
אני צריכה את הסוף הזה
את ה"ניצחון" הזה
מול עצמי, מולו.
לא מגיע לי?
קצת להרגיש פחות קטנה?
מה אפשר להגיד אחרי
שנאמר הכל
בכעס, ברגש, ברוגז.
זקוקה לעזרה
לעצה
לחוסר שיפוטיות וביקורת
משפט מחץ שירסק
מילה שתחדור גם
ללב קפוא של נרקסיסט
סעמק איך נפלתי לבור הזה?
אני לא מצליחה לצאת.