הלב שלי.

אני לא יודעת מה בשיר של פוליקר גרם לך לכתוב לי שוב. לא התגעגעת אליי, אתה נרקסיסט בהגדרה. זקוק לתחושת ההערצה, הכניעה, השליטה והכח. רצית לוודא שאני עדיין פה. עיוורת, מכוערת, שמנה, טיפשה ונאיבית. זו שאתה מתבייש בה, שלא עומדת בסטנדרטים, שלא מוצצת מספיק טוב, חסרת ערך ועניין. האמנתי למילים יפות ריקות מתוכן ולהבטחות שמעולם לא התכוונת לקיים. אתה כלכך בטוח בעצמך ובחולשה שלי מולך שבכל משפט שאמרת סתרת את המשפט שקדם לו. שתיתי בקשית כל טיפה של שקר שטיפטפת לי אבל אני רוויה, לא צמאה יותר. וויתרת עליי שוב, על ה"חברה" הכי כנה ואמיתית שהייתה לך, בעצם מה לך ולחֲבֵרוּת? צדקת כשכתבת: "בני אדם זו לא המצאה מי יודע מה". סיימתי להילחם, להתחנן, להתרפס, להיות לְלַעַג וּלְקֶלֶס. ריסקת, שרטת, פגעת, הכאבת, אכזבת. בידיעה, בהכרה מלאה, באפס אכפתיות, זה לא מזיז לך, אני סתם עוד אחת. כשרצית "לסיים" עם אחרת אמרת: "צריך לסיים בכבוד". אבל כשמדובר בי, "הכבוד" ישן. סיפרתי לך הכל, אפילו את הדברים שעדיף היה לשמור רק לעצמי. זה יכל להיגמר אחרת, פחות כואב. אבל אז, מה הטעם?
קטע מוזר, גם סמרטוטה זולה כמוני סוחטים בסוף ;