הלב שלי.

אני לא מצליחה

לא מצליחה לשחרר אותו, לא מצליחה להרפות.

המוח מבין, נותנת לאיבר המדהים הזה את כל

הקרדיט שאפשר ושמגיע. אבל הלב, המניאק הזה

לא מבין כלום, לא מוכן להודות שזה נגמר.

אני יכולה לנסות להתקרב, לפנות אליו,

בידיעה והבנה שזה פאקיניג ייכאב והלב מוביל אותי 

כמו עיוורת אחריו ישר לתוך התופת.

כואב לי כשיש "תקשורת"(אם נודה באמת, אי אפשר

לקרא לזה תקשורת) כואב לי גם כשהתקשורת

לכאורה לא מתקיימת בכלל.

נהייתי משוגעת, איבדתי את הסנטר שלי ואני לא

מצליחה להשתלט על הכאוס הזה שנוצר בי, בנפש

שלי, אני קצת כמו אישה מוכה, שחוזרת לגבר המכה 

שוב ושוב למרות שיודעת מה יהיו התוצאות.

הלב הזה, יום אחד יהרוג אותי.