הלב שלי.

כלכך מלא שכבר ריק

הנפש כלכך

מוטרדת, רוויה 

שלא נשאר מקום

לשום דבר אחר.

העצב ניכר

הוא זולג מהבפנוכו

ישר לאישונים

רואים לי בעיניים

ואני מתכווצת

מכווצת

מקטינה את עצמי

מנסה להיעלם בין ההמון

ואז הדיסוננס

מצד אחד 

רוצה שייראו אותי

שהוא יראה

מצד שני,

אם רואים

רואים את העצב

ועוברים לחיוך

שיושב לידי.

בסוף, תמיד

בוחרים

בזו שליידי.

אולי לא בוחרים

אני פשוט

בלתי נראית.

"איך זה מרגיש,
להיות תמיד בצד
אף פעם לא באמצע
אף פעם לא קרוב מספיק
לא לקחת חלק"