הלב שלי.

אני לבד

נשארתי אני מול עצמי

שזה הרבה

אבל באותה המידה

זה כלום.

מוזר, נכון?

הדיסוננס, בין הכל לכלום

ההרגשה שיש לך הכל

למול ההרגשה שלא נשאר

שום דבר או אף אחד.

כל הזמן מייחלת שייראו אותי

אבל מה כבר יש לראות?

מייחלת לחום, קירבה

חיבה, חיבוק, הכלה

כל אלה הם רגעים חולפים.

מה נשאר בסוף?