הלב שלי.

אני מותשת

העבודה החדשה

שואבת ממני המון

מוצאת את עצמי

בפול פאאור

מכונה

מתקתקת

מחייכת

נעימה

משחקת את המשחק 

כמו שמעולם לא שיחקתי

ואחרי שבועיים

אני תוהה אם 

המחיר שווה את זה

או אם זה "לא תמיד יהיה ככה"

אני אוגרת

ואוגרת

מדחיקה

יוצאת מגדרי (הנפשי לפחות)

כדי שלא להתפוצץ

שלא לפרוק את התסכול

איפה שלא צריך

בבית, מול הילדים, חברים

רק שלא ירגישו

רק שלא ישימו לב

רק שלא יראו

אני רקובה מבפנים

אני עצובה מבפנים

אני מרוקנת

מרוסקת

מתוסכלת

אני כבר לא זוכרת

איך הייתי לפני

לפני הדייר, לפני שעזבתי את העבודה

לפני שהפכתי לאמא

לפני שהתחלתי לעשות סמים

אני שכחתי איך זה מרגיש

לנשום, פשוט לנשום

שכחתי מי אני