כבר כמה ימים הנורה בשירוקלחת שרופה. אני מתקלחת ביום ובערב
מקלחת את הבת שלי בעזרת הפנס של הטלפון.
אני לא יודעת אם זה דרך של השם להזכיר לי ״גם את זה את צריכה לעשות לבד״ ״את צריכה לבקש מבעל הדירה את הפרטים של הנורה״ ״תפסיקי לדחות כבר, לא יהיה פה גבר בקרוב!״
אני לא באמת חושבת שזה ״תפקיד״ של גבר. גםב נישואים שלי דאגתי להכל. פשוט הייתי שמחה שיהיו דברים שאני לא אחראית עליהם, שאני לא צריכה לדאוג לגביהם. זה היה מקל עליי מאוד, כל זה מצטרף לעובדה שהיום היה לי עמוס בסידורים, השכבתי אותה מאוחר והגעתי לסיגריה של סוף יום עם הלשון בחוץ.
זה מבאס אותי כי זה הזמן שלי לעצמי.
הגיע לי היום זמן לעצמי שווה יותר.
באמת שהשתדלתי להספיק כמה שיותר אבל בסופו של יום הכוחות שלי מוגבלים וטרם הספקתי להכין את האוכל שתיכננתי למחר.
נמאס ליש בימים האחרונים אני רק מתלוננת על כמה שקשה לי.
אני מרגישה עצבות בתוכי, למרות כל ההספקים אני לא מרגישה סיפוק. אין לי עם מי לחלוק את זה. אין לי את מי לשתף. אני מרגישה שכבר הרבה זמן לא התרגשתי ממישהו. באיזה שהוא מקום הפכתי אדישה.
אפשר להאשים אותי ?
אני מרגישה שאני מאבדת את התקווה למצוא את שחשקה נפשי. לא מצליחה למצוא מישהו שרוצה ומוכן לקשר שאני רוצה וזקוקה לו. אבל מעל הכל אני לא מצליחה למצוא מישהו שאחכה לסוף היום כדי לדבר איתו. לשתף אותו בחיי ולשמוע על היום שהיה לו. שאתרגש למשמע קולי, שלי בי יפים כשאראה את שמו על צג הטלפון. מצפה להרגיש תחושה של חמימות פנימית.
אני שמה לב יותר ויותר שאנשים תקועים בתוך עצמם. מעדיפים להתכתב מאשר לנהל קשר טלפוני. בוחרים בשיחת וידאו במקום פגישה פנים מול פנים. אני כל כך לא כזאת שלפעמים אני מרגישה כל כך לא שייכת לעולם הזה.מחקתי מזמן את כל האפליקציות היכרויות. הרגשתי שכולם שם מזויפים, מעלים תמונות של דוגמנים במקום פשוט לחייך. אני אוהבת פשטות, חיוך, עיניים טובות. אנשים לא כנים עם עצמם אז את מצפה שיהיו כנים איתך ?!
אני רוצה חבר אמיתי, ממשי,שאוכל להריח, לחוש, לגעת.
אולי אני בעצבות כי הגיע חג הפסח. חג שבו מרגישים במיוחד את המשפחתיות,
בסופו של יום החגים מדגישים לי את החוסר. ההורים שלי זוג, דודים שלי, אחי הגדול ואשתו, אפילו הבני דודים בזוג.
אני מרגישה כמו חיה זרה שאין לה מקום בתיבת נוח. כי אין לה בן לוויה, איך היא תתרבה ותעמיד צאצאים ?! היא מיותרת.
כשיש לי סבלנות. לנסות להכיר אני נתקלת בכל כך הרבה חוסר כנות, פחד ממחויבות, חוסר פניות רגשית.
נמאס לי שגברים הפסיקו להשקיע. לשאול ולהתעניין בך. להכיר באמת. להיפתח. זה כל כך נעים. זה כל כך יפה. מרגש. במקום זה הם רוצים להיפגש בבית או באוטו.
אני כל כך לא שם שאני מעדיפה להגיב בנימוס ולהתרחק.
אני מדויקת עם עצמי אבל נתקלת בלא סגורים על עצמם.
מרגישה שאני לא שייכת לדור הזה לפעמים.
משתוקקת להרגיש צמרמורת בגוף
דגדוג בבטן
סומק בלחיים
צחוק בשפתיים
כימיה
חיבור פשוט.
בינתיים הנורה בשירותים מסמנת לי שהגיע הזמן להשלים עם המציאות.
אף אחד לא יעשה את זה במקומך.
*בבקשה אל תגיבו לי בתגובות. איך את לא מוצאת וכמה שמגיע לך וכו וכו. גם זה כבר מרגיש לי מזויף.
