אני מרגישה את השפתיים שלו נצמדות אל פי. השפה התחתונה שלו בשרנית ועבה, אני מוצצת אותה בין שפתיי ונושכת קלות, הוא מגביר את הקצב של הנשיקה. תופס את העורף שלי ומצמיד אותי קרוב יותר אליו. הוא משמיע קול של טורף כאילו עוד רגע יבלע אותי. אני נרעדת ומתרגשת. אני מרגישה את הלהט שיש בו. פצצה מתקתקת כך קראנו לזה. הוא מאוד נמשך אליי ואי אפשר לפספס את זה. גופו נוטה כלפיי. ידיו מחפשות לאחוז בי. אנחנו ממשיכים לדבר. השיחה בינינו אמיתית ופתוחה. אני מלטפת את ידו והוא מצטמרר למולי. אני מסתכלת עליו ואני רואה את טיפות הזיעה על מצחו. לא היה שום מקום פתוח אז ישבנו בפארק לשתות בירה. זה הזכיר לי את הדייטים של הדוסים שהייתי יוצאת אליהם הרבה. אבל חוץ מהפארק והילדים החרדים מסביב, שום דבר לא היה דומה לדייטים האלו.
השחרור שיש בינינו, הצחוק, היכולת שלי להיות פתוחה. לספר על עצמי בכנות ולשתף. הדרך שלנו לתקשר בצורה חופשית. הדרך שבה אני מודעת לעצמי ולצרכים שלי ומצליחה לדבר אותם. הלבוש שלי. הזקן והשיער המגולח שלו.
הכל אחר.
אחר טוב. נעים. מרגש. מחבר. אמיתי.
מידי פעם הוא רוכן לעברי. גונב עוד נשיקה. אני נהנית מהמגע. מתשומת הלב. השפתיים שלו רוצות עוד ואני מנסה להאט את הקצב. הוא מבחין בכך, מסתנכרן עם הקצב שלי. אני לא רוצה לפתוח פה משהו שלא אוכל לסגור. אני נלחמת ברצון שלי להתיישב עליו על הספסל ולנשק אותו כמו שאני אוהבת.
כבר מאוחר. סיגריה אחרונה. אנחנו נכנסים לרכב בחזרה. אני מסתכלת עליו, הוא ניגש לחבק אותי. היד שלו מונחת על הלחי שלי. היד השנייה מלטפת את גבי. אני מחבקת אותו בחזרה.
אני מכתיבה את הקצב. נהנית מכל רגע שהשפתיים שלנו נפגשות. כמו רוקדות איזה ריקוד סמבה מגניב כזה. הנשיקה מתלהטת. הגופים נצמדים עוד יותר למרות תיבת ההילוכים. הוא משמיע קולות עונג. מגרגר בגרונו. ״איזה ריח נעים יש לך״ הוא לוחש לי תוך כדי שמנשק את אפי.
אני מרגישה את הלשון שלו נעימה בתוך פי.
את השפה התחתונה שלו יונקת את השפתיים שלי.
הוא משמיע קול נוהם.גונח.
״בא לי לאנוס אותך״ הוא אומר.
בום.
פתאום קפואה.
ברגע אחד חושך.
פעימות הלב שלי מתגברות.
מרגישה זיעה קרה במצח.
האוזניים מסרבות להאמין שזה מה שהוא אמר.
״סליחה״ הוא מיד אומר כשהוא מביט בי.
אני נהיית חיוורת. מעט רועדת. אני חוגרת את החגורה ומתחילה לנסוע.
״אולי תעצרי רגע ותירגעי. אני יכול לצאת אם את רוצה.״
אני עוצרת את הרכב בחנייה.
אני לא בטוחה מה נמצא מולי.
״לא אומרים לי את המילה הזאת.״
״אני יודע, אני מצטער כל כך.״
אני נזכרת בשיחה שלנו מקודם. שיתפתי אותו שעברתי התעללות מינית. הוא הניח את ידו על ידי, הסתכל אליי באמפתיה. הרגשתי שהוא איתי. ״אני מצטער שזה קרה לך״ הוא אמר.
״הכל טוב זה יעבור.״
אני אומרת ומתקשה להסתכל עליו.
אני מורידה אותו ליד הרכב שלו. הוא שוב מתנצל. הוא נושק לי בלחי ויוצא מן הרכב.
אני נושמת עמוק. מנסה להחזיר את החמצן לריאות. להחזיר את השפיות לשיגעון.
אני מוציאה סיגריה ומתחילה לנהוג חזרה הביתה.
אני מדברת עם אבא שלי. טעטע. אני כועסת עליו. אני כועסת על עצמי. אני מרגישה דפוקה. למה זה קורה לי. למה שמישהו בכלל ירצה לחיות עם כל התסביכים שלי. זה לא פייר. למה זה קרה לי. אני זועפת עליו שנתת לי את המציאות הזו.
טוב אז אני אהיה לבד. תגיד לי מה אתה רוצה ממני. אין לי כוחות להתמודד. אני בוכה וממשיכה לדבר איתו.
אני מנמיכה את המוזיקה. שואפת עוד שאכטה מהסיגריה, נשימה עמוקה.
אני מגיעה הביתה. משחררת את הבייביסיטר. הבת שלי נרדמה במיטה שלי אז אני נשארת בסלון. אני מסתובבת מצד לצד. לא מצליחה לישון. פותחת את הטלוויזיה, מנסה לראות משהו שיסיח את דעתי.
הייתי זקוקה לחיבוק. חם. אוהב. מכיל.
היום הוא מתרחק.
אני מבינה. לא מאשימה אותו לרגע.
אני מבהירה לו שאני יודעת שלא התכוון. שהחמש דקות האחרונות לא משקפות את הדייט שלנו.
זה ככה זה. זה דפוק. זה לא יעזוב אותי. אני יודעת.
חייבת להתמודד עם כל השדים שלי בבת אחת.
אין ברירה.
אף אחד לא שאל אותך אז וגם עכשיו אף אחד לא שואל.
