מיומנה של אמא

תחושת מחנק בגרון. העיניים שורפות מדמעות. הגוף נח במאוזן על המיטה, אבל שום דבר בו לא מרגיש מנוחה. סערת רגשות שמתחוללת מבפנים. כאב שנאגר שמחכה ללילה כדי להתפרץ החוצה.

הרי אם הכאב יגיע בבוקר לא אוכל לקום מהמיטה. שוב אאכזב את עצמי, את העולם, אותה.

אני לא מאפשרת לזה לקרות, אני מדחיקה כל היום. עד שאי אפשר להחזיק. עד שזה מתפרץ בתוכי כמו הר געש רדום שלא התפוצץ במשך אלפי שנים.

בכל זאת איני מאפשרת לעצמי לשחרר הכל. הפחד להרגיש את כל הרגשות האלה מתעלה על הרצון לפרוק. כי אם ארגיש אז מה יישאר ממני. רסיסים של בת אדם. אוסף של חלקי שברים שאינו ניתן לחיבור.

האם יישארו בי חלקים שרוצים לחיות?

האם אוכל להמשיך להתקיים?

האם אהיה בנסיגה בלתי ניתנת לעצירה?

השאלות הללו מקננות בתוכי. הן דוגרות לי בבטן ולא נותנות לי מנוחה.

אני קמה איתן באמצע הלילה. אני סוחבת אותן עד הבוקר. עד השעה 6:20 בה אני צריכה לקום.

אני שמה הכל בצד. אני לוקחת את הפרצוף השמח שלי ומלבישה על הפנים העייפות. פרצוף של הכל בסדר איתי. מוודא טוב טוב ששום דבר לא חודר את השיריון הזה.

הפרצוף הזה הוא גם הטייס האוטומטי שלי. כשאני לובשת אותו הוא מאפשר לי לקום, להתלבש, להתארגן, להתאפר, להעיר אותה בחיוך, ליטול לה ידיים, לברך, להלביש,לסרק,לעשות תסרוקת לגן, להכין אוכל, לנסוע עד פתח הכיתה בגן ולהיפרד בחיוך.

אחר כך הפרצוף השמח ממשיך ומלווה אותי לאורך היום. הופך את החיים לשגרה משעממת. סוחב איתי את היום. אסופה, מורמת, מחזיקה חזק את כל הרגשות בתוכי, מרוכזת, מתפקדת, שומרת על ארשת פנים נינוחה. כשאני עסוקה אף מחשבה לא יכולה להפריע לי. להסיט אותי מהנתיב. אשה חזקה. אמא לביאה. המדריכת הורים אומרת לי. אבל אני יודעת את האמת. אני לא חזקה ולא לביאה. אני מחזיקה. חזק חזק עד סוף היום. אני מחזיקה את עצמי כשהיא מתנהגת אחרת. אני מחזיקה את עצמי שאני מרגישה שהסדקים מגיעים. עד סוף היום. עד הערב. אחרי המקלחת, ארוחה, השכבה, סיפור, יד ימין על העיניים.

זה נגמר. אני מסירה את האיפור,הבגדים, יחד עם הפרצוף השמח, המתמודד, המחזיק.

באותם רגעים הבטן שלי מרגישה כמו סוכריית מנטוס בקולה. כל הגזים מבעבעים ועומדים להתפוצץ.

המחנק מגיע, הדמעות עולות, הפחד להישאר לבד. השקט המצמרר שמזכיר לי כל הזמן שאין לי חבר. אין לי עם מי לדבר. ברגעים אלה אני פונה למי שאמר והיה העולם. הדופק מואץ. הבטן מתהפכת. כאן מותר להגיד הכל. אתה שומע ורואה תמיד. היה הווה ויהיה.

אני מאפשרת למחשבות להגיע, רסיסים של אישה.

עד הבוקר לאחר מכן, בו צריך לקום ב6:20 וללבוש את הפרצוף השמח.