אני שונאת פרידות
שונאת שיחות פרידה
חיבוקי פרידה
מילות פרידה
מתנות פרידה
את הפרידות שלי אני מדחיקה
אך יש פרידות שאי אפשר להדחיק
יש פרידות מאדם אהוב
יש פרידות ממטפל
יש פרידות ממסגרות
היום היה היום האחרון במעון של הבת שלי.
עד היום לא הייתי בטוחה שהיא מבינה.אבל היום כשבאתי לקחת אותה הגננות
אמרו לי שהיא הייתה קצת לא במיטבה היום.
״הילדים מרגישים״ ככה הן אמרו לי, הבת שלי לא רצתה לעזוב ונשארה אחרונה בגן,
חיבוקים, נשיקות, שקט, אני מרגישה מחנק כזה בגרון, חרדה קלה,
הפסיכולוגית הכינה לכל ילד ספר כדי להסביר ולהקל עליהם את המעבר,
אבל אני לא מסוגלת לקרוא אותו בלי לבכות.
אני מסתכלת על התמונות שבספר ונזכרת ברגעים קסומים.
עברו שנתיים מאז שהגענו לכאן.
אני נזכרת שקיבלנו את האבחנה וניסינו לחפש מקום שיקומי עבורה.
אני זוכרת את הרגע שהרופאה אמרה ״צרכים מיוחדים״ ״ילדה לא רגילה״
הרגע בו נתקפתי פאניקה, לא ידעתי איך להתמודד עם הבשורה
אני זוכרת את הרגע בדרך לאוטו שהגרוש שלי שוב נתן לי את ההרגשה שאני לבד.
אני לא אשכח כשיצאנו מהרופאה הוא אמר ״הכל טוב ברוך השם״
אני זוכרת שבאותה התקופה הייתי בשיקום עבור עצמי.
התמודדתי עם הדיכאון שלי, התחבטתי כל יום עם ההחלטה האם להתגרש או לא.
ניסיתי להחזיק עוד קצת, עוד טיפול זוגי, עוד שיחה עם הרבנית, עוד שיחה עם הרב.
כל יום הרגיש לי כמו נצח. בתוך כל זה ניסיתי לתת לה את הכי טוב שלי אבל בתוך תוכי תמיד הרגשתי אשמה.
הרופאה כתבה בסוף המכתב משפט ששבר אותי. ״גורם סיכון אמא בדיכאון אחרי לידה״
המילים האלה הידהדו בי כל יום מחדש.
בגללי היא מעוכבת, לא טיפלתי בה מספיק טוב, לא נתתי לה את היחס שהיא זקוקה לו.
כעסתי על עצמי.
כעסתי על השם שנתן לי את האחריות הזאת על הכתפיים למרות שהן לא יכלו להכיל את המשא.
עד היום אין יום שאני לא מנסה לתקן.
אין יום שאני לא מנסה לתת לנו עתיד טוב יותר.
אין יום שאני לא מפחדת לשקוע שוב לדיכאון.
אני רואה את שתינו לנגד עיניי כל הזמן. האושר שלה כתלות באושר שלי.
האושר שלי כתלות באושר שלה.
היום יש לי יותר ביטחון באמהות שלי. אני מרגישה שאני עושה כמעט הכל עבורה.
אני מנסה בתוך כל זה לשמור על הכוחות שלי.
אז היום היא נפרדת מכמה חברים מאוד קרובים שלה.
כל פעם שהיא הגיעה לגן הם היו מקבלים אותי בשמחה וחיבוקים.
כל ילד במעון הולך למסגרת אחרת שמתאימה לו יותר לפי האבחנה שלו.
אני מנסה לשדר עסקים כרגיל, כעת החופש הגדול הגיע ואיתו הגיעו החששות.
אני משתמשת באסטרטגיה לחשוב על כל יום ביומו.
איך אני עוברת אותו בצורה הכי טובה בלי לקרוס.
איך אני מצליחה גם למצוא זמן לעצמי. כדי לשמור על שפיות.
כדי לשמור על הכוחות שלי. שלושה שבועות של זמן יחד.
שלושה שבועות של חד הוריות.
אני מרגישה שאנחנו צריכות את הזמן הזה כדי לעכל את המעבר והשינוי.
היום אני מתפללת שאצליח לעשות תיקון עבורה.
שהפרידה תעבור בקלות, שהמסגרת שבחרתי עבורה היא באמת המקום הכי טוב בשבילה.
מתפללת שהיא תמשיך להתפתח ולהתקדם בקצב הנכון והמדויק לה.
שתצבור חוויות טובות, חיוביות, משמחות, מעצימות.
שתכיר חברים טובים חדשים.
שהפרידה הזו תהיה הסוף של ההתחלה של שנה טובה יותר.
עכשיו אני לגמרי מרגישה ראש המשפחה.
