איך אפשר לשרוד כל כך הרבה זמן בין פגישה לפגישה?
זה הדבר שאני חושבת עליו הכי הרבה כשאני רחוקה מדאדי שלי.
הציפיה הזאת בכל פעם שמתבשלת לה לפני פגישה איתו… תחושה שמציקה וממלאת בו זמנית, אותה הציפיה שמתעצמת לפני כל פעם יותר ויותר.
כמה שננסה לשמור על פוקוס, זה לא יעבוד… כמה שלא נתכנן ונתכונן ונתאם וננסה לממש את כל מה שעולה במחשבות, לא נצליח.
ברגע שהעיניים שלנו נפגשות, המוח כבה, אין אותי יותר. אין מחשבות, אין עולם בחוץ… רק דאדי ואני, בתוך אוקיינוס שלם של תשוקה, רעב וגעגוע ואהבה כאוטית שלא דועכת אף פעם.
ההתמכרות של הגוף והנפש אליו רק מחמירה מיום ליום, אני לא יכולה לדמיין שבוע שלם בלעדיו, בלי המגע המושלם של ידיו עלי, בלי הנוכחות שלו, בלי לנשק, לגעת, להזדיין… בכל פעם מגיעה יותר רעבה מהפעם הקודמת. הוא השלמות שלי! החצי שלי, האחד של חיי שכל כך הרבה זמן הנפש שלי היתה זקוקה לו ואני עדיין לא הבנתי זאת.
בשניה שהוא מניח עלי את הידיים שלו והשפתיים שלו על שלי, העולם נשרף ורק אנחנו קיימים. רק העולם המושלם שלנו, יצירת המופת שלנו.. אין כלום מלבדנו.
הוא העולם כולו, הסיבה לחיי, האושר בהתגלמותו, התממשות של הפנטזיות שהיו בי פעם, החצי שלי והאהבה הגדולה שאי פעם הכרתי.
הוא אהבת חיי, החבר הכי טוב שלי, הדאדי המושלם שלי. לנצח שלי ♥️