מחושך לאור משנים כיוון

עבודה חדשה

תפקיד חדש

תקופה חדשה.

יום נפלא לכולם

"תקנה מצלמה"

אני שואל אותה למה היא צריכה מצלמה. הרי יש בכל טלפון מצלמה מצויינת. 

"לא כזאת מצלמה, מצלמה נסתרת. אני רוצה שתשים אותה פה בחדר ליד המיטה"

"כבר הרבה זמן אני מזדיינת איתו, אני מאוד אוהבת את הזין שלו, אתה יודע שאני אוהבת להרגיש אותו בתוכי. אתה יודע שהזין שלו זה הזין היחיד שאני יורדת לו, אפילו הזין שלך לא היה בפה שלי המון זמן. אני אוהבת איך שהוא תופס אותי, חזק, מזיין אותי בכוח, להראות לי כמה הוא גבר וכמה הוא חולה על הכוס שלי".

"אני אוהבת לראות איך הוא מתחרמן שאני מחמיאה לו על הזין שלו ועל הביצועים שלו. אני אומרת לו כמה אני חולה על הזין שלו ושהייתי רוצה את הזין שלו כל הזמן בתוכי, רק אותו. היית צריך לראות את המבט המנצח שלו שאמרתי לו שרק לו אני יורדת, מין סיפוק אדיר של נצחון".

"ואני רוצה שתראה את זה, אבל אתה לא תהיה נוכח בחדר. הוא לא יודע שאני מספרת לך ואני רוצה שככה זה ישאר. אז המצלמה תצלם אותנו ואחרי שהוא ילך ישאר לך סרט עם כל מה שהיה. כל מה שעד היום רק שמעת ודמיינת בראש תראה בעיניים. אחרי שהוא ילך אני אנעל אותך בחדר השני עם הסרט. שתראה אותו שוב ושוב. כמובן שאאסור עליך לגמור, אולי אפילו אנעל לך את הזין. אבל הדלת הנעולה תמנע ממך אפילו להתקרב אלי. אני אלך לישון המיטה שלנו לבד אבל מסופקת ואילו אתה......"

"ברור לך שזה יהיה רק הפרק הראשון בסדרה......."

חזרתי משבוע נהדר בברצלונה. 

לאלה שהיו אני בטח לא מחדש כלום ולאלה שלא אז אני אגיד שזה מקום מקום מדהים. 

כדורגל, אתרים, אוכל, חנויות. כל אחד שיבחר את הסדר שלו.  ישראלים בכל פינה עד שנדמה שעברית היא אחת מהשפות הרשמיות במקום.

מצאתי גם חנות עם דברים נחמדים מהתחום שלנו שלא מצאתי בארץ (אפילו אצל אלכסי). כמובן שהבאתי לי מזכרת. 

אבל גם כיף לחזור הביתה לראות את המשפחה. 

ולאחת המיוחדת שלי - התגעגעתי מאוד.

הבד הורוד הצמוד הזה. הטייץ הורוד שמדגיש את הקימורים של התחת שלה. היא שוכבת על הצד, החולצה שלה עולה למעלה וזה מולי. אני נצמד מנשק, מעיר אותה בעדינות. מתמכר לזה. 

"ככה תעיר אותי כל פעם"

בחוץ הטמפרטורה כבר טיפסה לארבעים מעלות. בפנים המזגן מתאמץ לשמור את החדר קריר, לפחות במידה סבירה. 

את נכנסת פנימה. אני ממתין לך עירום , ידי קשורות בשרשרת לתיקרה. מונפות למעלה. את מביטה בי. מעבירה את ידיך על גופי. מלטפת את שערי. צובטת את הפיטמות. חופנת את פלחי הישבן שלי כמו פרי עסיסי. 

את לוקחת את השלט ומכבה את המזגן. פותחת את החלון ונותנת לרוח החמה להיכנס פנימה. החדר מתחיל להתחמם. "חם לי" את אומרת ויוצאת לחדר השני הממוזג ומשאירה אותי להרגיש את החום. 

אני עומד בחדר והאויר מתחמם לו לאט לאט. אני מתחיל ךהרגיש איך אני מתחמם. הזיעה מתחילה לנטוף ממני. יורדת על פני. על הגוף. קצת רוח נכנסת אבל במקום לקרר היא רק מחממת.

את נכנסת שוב לחדר. רואה אותי עומד מזיע. חסר אונים מול החום. "חם לך?" אני מהנהן לחיוב. "יופי, כי אני דואגת לך והבאתי משהו לקרר אותך, שלא יהיה לך חם". החיוך שלך מסגיר שזה לא יהיה פשוט.

את מתקרבת אלי. מצמידה קוביית קרח לגופי. מעבירה אותה לאט על גופי. בחום הזה המגע של הקרח מקרר ונעים. אני מרגיש את האצבע שלך משמנת ומרחיבה את החור שלי. פתאום משהו קפוא ננעץ בתוכי. מקפיא ומכאיב. אני פולט צעקת הפתעה. את מגיבה בצביטה חזקה לפיטמה שלי ומשתיקה אותי. אני מבין שנעצת בי קרחון כמו שהילדים אוהבים לאכול. 

הקור משתק אותי. הכאב מתפשט בתוכי. "היית רוצה זין עבה וחם שם במקום נכון?" לאט לאט הכאב מתפזר קצת. הקרחון מתחיל להינמס. את שולפת אותו החוצה לאט לאט. דואגת להשאיר את החור שלי קפוא.  

את לוקחת כוס מלאה בקוביות קרח. מוציאה אחת ודוחפת אותה לתוכי, אחריה עוד אחת ועוד אחת. אני. מפסיק לספור אבל אני יודע שיש בתוכי איזה 10 רוביות קרח.

לאט לאט הן נמסות בתוכי וזרם מים דק מטפטף על רגלי. הזרם מתגבר לאט לאט. רגלי נרטבות מהזרם שנובע מתוך התחת שלי.

"שלא תעיז ללחוץ עד שלא אגיד לך". אני מרגיש איך נוצרת אט אט בריכה בתוכי. שולחת זרמים קרים לאורך רגליי.

את ממתינה. רק אחרי שאת חושבת שכל הקרח נמס את מורה לי ללחוץ. לא חזק, אבל מספיק שהמים יצאו. אני לוחץ וזרם מים קפוא וחזק זורם על רגלי לרצפה. לחיצה נוספת וזרם נוסף יוצא. עוד מספר לחיצות וכל המים יוצאים וזורמים על רגלי ומצטברים לשלולית תחתי.

"התקררת?, יופי אני חוזרת למזגן"

יוצאת ומשאירה אותי להרגיש את החום מחדש.

"מה החופשה האידאלית שלך בחו"ל?" אני שואל אותה.

"לנסוע שלושתינו, אני אתה והוא. נטייל ביחד, נבלה ביחד, נאכל ביחד. ניקח חדר אחד לשלושתינו. אני והוא נישן במיטה הזוגית ואתה ליד במיטת היחיד."

"ומה יקרה בחדר?" אני שואל.

"אני אזדיין איתו ואתרחץ איתו. בלילות נישן צמודים ואני אוכל להרגיש את הזין שלו נצמד אלי. כמובן שבעירום. אבל אל תדאג, תוכל לראות הכל בלייב מהשורה הראשונה. אבל תזכור שכל הזמן הזה אתה רק תצפה. אסור יהיה לך לגעת. רק לו"

לפעמים לא צריך את יום העצמאות בשביל לראות זיקוקים.

חג שמח

מגיל מאוד צעיר הבנתי שנולדתי לתוך משפחת השכול. דוד שלי נהרג במלחמת ששת הימים ואני נקראתי על שמו. 

בכל שנה ביום הזיכרון תולים את תמונות הנופלים ותמיד יש מישהו שאומר שהוא ראה את התמונה ואיך אני דומה לו. באותו הרגע אני מרגיש כמו אנדרטה חיה לזכרו. 

סבתי ז"ל הייתה אדם שקט ומופנם. כמעט אף פעם לא חייכה. המשפחה סיפרה שלפני שהדוד שלי נפל היא הייתה אישה מלאת שמחת חיים. הרבה פעמים תהיתי אם העובדה שנקראתי על שמו מסמלת עבור המשפחה את ההמשכיות או את האובדן. כנראה שאת שניהם. 

יום הזיכרון הוא יום קשה מנשוא עבור עם ישראל ובמיוחד עבור משפחת השכול. אבל בעצם כולנו משפחת השכול. כי לכל אחד יש מישהו, חבר, אבא של, אח של, מישהו מבית הספר, חבר מהיחידה ועוד ועוד.

אנו חושבים על אותם נופלים שחייהם נגדעו, על משפחתם שחייהם כבר לא ישובו להיות כשהיו ועל עצמנו, לנסות ולראות היכן הם נגעו בנו ולחשוב איך היינו היום אם הם היו בסביבה.

יהי זכרם ברוך

אחד הדברים שהרבה פעמים מקוממים אותי זה הכללות. לא מדובר רק פה אלא בכלל. 

כל האנשים שעושים הכללות "כל הגברים, כל הנשים, האשכנזים, המרוקאים, הרוסיות, הפולנים" ועוד ועוד ועוד.

וגם פה אני נתקל בשימוש הגורף הזה על כל השולטים/ שולטות/ נשלטים/ נשלטות.  יש בכל מקום אנשים טובים ופחות טובים. יש כאלה שמתאימים לנו וכאלה שפחות. כל אחד ואחת הוא עולם ומלואו ושונה מכל אחד אחר. 

אני מבין שמישהו נפגע מהצד השני יותר מפעם כבר נוטה להכליל את כולם לאותה קטגוריה. אבל הוא גורם נזק לכולם אבל בעיקר לעצמו כי גם מעכיר את האווירה וגם אולי מונע מעצמו למצוא את מי שכן מתאים לו.