|
|
|
ולפעמים,
כל מה שאני רוצה, ברגע שהדמעות יורדות, זה חיבוק אחד שיעטוף אותי.
אחר כך... תעשה בי כרצונך.
ואני אחייך.
היא מתיישבת על קצה המיטה. ערומה. יפה. מבוישת. לידו.
שיערה הארוך עדיין רטוב, מטפטף טיפות קטנות על גבה.
היא מבקשת שיסרק אותה. לאט. בעדינות.
בדמיונה הוא קולע לה צמה ארוכה, אצבעותיו עוברות בשערה בסבלנות אינסופית.
כאילו הוא כאן. לידה.
היא מעבירה את ידה על עורה ונשכבת על גבה.
מבטה נשאר נעוץ בתקרה. היד מחפשת. מלטפת. נוגעת. רטובה.
סבלנות היא לוחשת. הוא כאן.
שתי צמות לראשה. היא מחכה.
לו. בשקט. שיבוא.
היא בוחרת שמלה.
אחת שלא עולה עליה.
אז אחרת.
ורודה, עם פפיון ועוד קצת צבעים.
והיא מחייכת לעצמה.
בראש שלה
היא כבר איתו.
מרגישה את הידיים שלו אוחזות בה,
את הכאב שנמתח לאט בתוך הגוף,
את הלחישה שלה שדי,
ואת השתיקה שלו שמבקשת ממנה עוד קצת.
עוד רגע. עוד נשימה.
והיא שם,
כאובה, רטובה, דרוכה תחת המגע שלו
גם כשיש ביניהם עדיין רק מרחק.
והיא מחכה.
לפעמים כל מה שהיא רוצה
הוא להיות מונחת ליד רגלו.
להחזיק. לאחוז. להרגיש
אותו קרוב אליה.
לידה.
כמעט שלו.
❤️
כל כך יפה
אבל אין לה אף אחד בלב
רק חלל שמתחזה לשקט
היא מחפשת אהבה
אבל לא באמת יודעת לשאת אותה כשזה מתקרב
רוצה שיראו אותה
אבל נבהלת כשמסתכלים באמת
אז היא נשארת יפה מרחוק
בלתי נגישה מקרוב
כשאני באה להביא לו פרח...
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
ובסוף נזכרת למי הבאתי....😅
ואני מנסה להיות הכי ממושמעת בעולם....
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
😅
התהום שלי אינו הלבד
אני מכירה את הלבד
ישבתי איתו לילות ארוכים
בנינו יחד בית
התהום שלי גם אינו הגעגוע
אני יודעת להתגעגע
ולשאת את הכאב בשקט
התהום שלי הוא הספק
הרגע שבו האדמה עדיין קיימת
אבל אני כבר לא בטוחה בה
הרגע שבו הלב מבקש להאמין
והראש מתחיל לחפש סימנים
מילה אחת שלא נאמרה
שתיקה קטנה
מרחק שאין לו הסבר
והספק נכנס
לאט
בשקט
מתיישב ביני לבין מה שאני מרגישה
גורם לי לשאול
אם ראיתי נכון
אם הבנתי נכון
אם המקום שלי אמיתי
התהום שלי אינו חוסר הידיעה
אלא מה שאני עושה בתוכו
איך אני מתחילה לחפש תשובות
במקומות שבהם פעם ידעתי להקשיב לעצמי
ואולי המסע שלי אינו להיפטר מהספק
אולי המסע הוא ללמוד לעמוד לידו
להביט בו
להכיר אותו
ולא למהר להאמין לכל מה שהוא לוחש לי בחושך
מפשקת את הרגליים, עוד קצת.
בדיוק כך.
הוא ביקש.
ערומה על הספה, קוראת ספר, ממשיכה לפשק.
העיניים עוברות שורה ועוד שורה, ולא זוכרות דבר.
הספר נח פתוח על ברכיה.
החדר דומם.
היא מלטפת את גופה.
היא רוצה לגמור בשבילו.
עבורו.
והיד נוגעת. חודרת. נרטבת.
היא גומרת.
בשבילו.
❤️
כשהוא שואל מי אני
ובא לי לענות לו ככה....
.
.
.
.
.
.
.
ואז קמתי מהחלום....😅
רק כשאני מחבקת גב של גבר,
כששנינו ערומים מול המראה,
הידיים שלי לא מקיפות אותו עד הסוף
והכתפיים שלו נראות כמו מקום שאפשר להניח עליו את הראש.
אני מסתכלת,
ואני רואה כמה אני קטנה לידו.
