התחלה

היא חשבה הרבה זמן שאולי היא יותר מדי
יותר מדי רגישה
יותר מדי נקשרת
יותר מדי אינטימית בשביל העולם הזה

כאילו נשלטת אמורה לדעת להפריד
לשחק
להיכנס ולצאת בלי לקחת ללב

אבל היא לא ידעה להיות חצי

כשהיא נתנה אמון היא נתנה אותו באמת
כשהיא התמסרה זה אף פעם לא היה רק לגוף

גם המילים נכנסו פנימה
גם המבטים
גם השתיקות

והיא הבינה בסוף שאין סתירה בין נשלטת לבין אינטימיות
אולי להפך

כי בשבילה התמסרות בלי אינטימיות הרגישה ריקה
כמו הצגה יפה בלי בית להישען עליו

היא לא חיפשה רק יד שתוביל אותה
היא חיפשה מישהו שיידע להחזיק את הלב שלה יחד עם זה

מישהו שלא יפחד מהעומק שלה
מהרכות
מהצורך שלה במשמעות

ובפעם הראשונה במקום להתבייש בזה שהיא גוש של אינטימיות
היא התחילה להבין שזאת בכלל לא החולשה שלה

זאת הדרך שבה היא מתמסרת

מהלב

בשבילך

מחכה

התפשטי הוא אומר
ואני מתביישת נבוכה

התפשטי התפשטי

אני מרכינה את ראשי
והוא אילם

אבל גופי יודע את השפה

ואני לאט מתפשטת
ערומה מולך

ואתה
דווקא אז
בחרת ללכת

מישהו אחר מתקרב
מחכה
להתפשט

הוא מונח שם על המדף בארון למעלה
קלרינט
מעלה אבק מעלה זיכרונות

אני לא מרבה לנגן
לרוב אני בוכה אחרי שאני מנגנת מוצפת בזיכרונות מהילדות בעבר בתקופות שהיו

היום הוצאתי אותו
העלה כבר מזמן צריך להחליף אבל בכל זאת ניסיתי

וניגנתי
מנגינה לא מושלמת כמו רצף החיים שלי בזמן האחרון

והמשכתי
התגעגעתי

ואז בכיתי
והמחשבות הפסיקו
רק הדמעות המשיכו והמנגינה כמה שהיא יפה

פוסט זה מכיל תמונה קשה לצפייה

.

.

.

.

.

.

.

.

.

כן כן לגמרי בדרך לשם....😅

אתה עושה איתי אהבה כך אני מדמיינת
היד שלך מלטפת אותי לא עוצרת ממשיכה מכאיבה
אתה מנשק אותי בדיוק שם
נשיקה גדולה עמוקה שבולעת אותי פנימה

אני רוצה לצעוק שתפסיק שזה כואב
אבל אני נכנעת לך

מחייכת
כאובה
ילדה

ולפעמים הילדה שבי
לא רוצה לקום מהמיטה
היא מכסה את פניה בשמיכה
נשארת בחשכה
מזילה דמעה
מחכה שקרן אור
תסכים לגעת גם בה

ובינתיים
היא שם
קטנה ועצובה
מחזיקה את הלב שלה בשקט
למי שיגיע

שייכות היא מילה גדולה
אולי גדולה מדי

פעם חשבתי ששייכות נוצרת ברגע
במבט
במתח שבין יד לצוואר
באותה תחושה נדירה שמישהו מצליח לגעת במקום פנימי שאף אחד אחר לא הגיע אליו

ונתתי לזה שם
שייכות
הוא נתן

אבל היום אני מבינה שלא כל קשר שיש בו כוח הוא קשר בדס״מי
ולא כל אינטימיות היא החזקה אמיתית

לפעמים אנחנו פוגשות מישהו ברגע מדויק בחיים שלנו
רגע שבו אנחנו עייפות מלהחזיק הכול לבד
והוא אומר את המילים הנכונות, נוגע במקומות הרגישים יוצר תחושה של קרבה, של היררכיה של מקום

ואנחנו רוצות להאמין

רוצות לחשוב שהתחושה הזאת היא בית
שהרוך הוא יציב
שהנוכחות תישאר גם אחרי שהרגע יחלוף

אבל שייכות אמיתית לא נמדדת ברגעים חזקים
היא נמדדת בהתמדה
באחריות
ביכולת להחזיק אדם גם מחוץ לפנטזיה
גם בימים רגילים
גם כשאין מתח באוויר

והבנתי משהו כואב
אני לא באמת הייתי שייכת
הייתי קשורה לרגע מסוים
לתחושה שהוא נתן לי להרגיש
לאפשרות שמישהו סוף סוף רואה אותי

וזה לא אותו הדבר

כי שייכות היא לא מילה שאומרים בלהט
היא לא תפקיד
לא סימון
לא קולר

היא מקום בטוח שנבנה לאט
בעקביות
ברוך
באחריות
היא הרגשה
שלא הייתה

והלב שלי  כנראה  רצה להאמין בזה
עוד לפני שזה באמת היה שם

תודה על רגע מדויק
בחיים שלי

❤️

הדמעות שלי בוחרות מתי להגיע.
לא אכפת להן אם אני ליד אנשים
או אם אני רוצה להיות שמחה.
הן פשוט זולגות
ומפסיקות מתי שהן רוצות.

ואני אומרת להן בלב, בשקט,
שאף אחד לא ישמע,
שאני מבינה.
שעצוב לי עכשיו.

יש פינה בלב, שם למעלה, בדיוק פה,
שבה אני אוספת את כל הזיכרונות.

ולפעמים הם שבים ומזכירים לי
נשיקה ראשונה,
אהבה ראשונה,
אותו.

ואז הדמעות מתחילות לזלוג,
ואני לא עוצרת אותן.
שיכאב.

והזיכרונות עוטפים אותי מכל הצדדים,
לא נותנים לי מנוח.

והדמעות…
עדיין שם.

יש ילדה
ילדה קטנה שפוחדת שלא יבחרו בה
שלא יראו אותה

אז היא מסתירה את הלב
עוטפת אותו שכבות על גבי שכבות
בביצורים שנועדו למנוע מן הכאב לחדור

ומשהו בה עמוק בפנים
עדיין מחכה
מחכה שמישהו יראה
שמישהו ייגע
ופשוט ייקח ממנה את הכאב הזה