התחלה

לא על קצה של הר.
לא על שפת ים.
לא במקום מקודש שמבטיח שקט.

אני מוצאת אותי
ברגע שבו אני מפסיקה לחפש
ומסכימה להישאר.

באמצע הבלגן של היום,
באמצע הכעס שנדבק לי לגרון
ואני בולעת אותו כדי לא להתפרק,
באמצע הגעגוע שלא קיבל חיבוק
ונשאר תלוי באוויר

שם.

בתוך הנשימה שלא רציתי לקחת
אבל לקחתי בכל זאת,
עם רעד קטן שאף אחד לא ראה.

אני לא צריכה יער סבוך,
יש לי אחד כזה בפנים
מחשבות שמסתבכות בענפים של
למה
ואם רק

לא צריכה מדיטציה של בוקר,
יש לי דופק שמזכיר לי שאני חיה
גם כשאני עייפה מלהרגיש.

בכל יום מחדש,
באכזבות,
בחדשות שלא רציתי לשמוע,
בדממה שאף אחד לא שם לב אליה

אני פוגשת אותי.

לא בגדול.
לא בניצחון.

בצעדים הקטנים
שאני עושה למרות הכול.
למרות הפחד.
למרות הסדק.

בתוכי.
בי.

לא תמיד בשלווה.
לפעמים ברעידות.
אבל תמיד באמת.

שם אני מוצאת את עצמי.

לפעמים בא לי לבכות,
אבל הצחוק מופיע.
אני אומרת לו שהוא מפריע,
והדמעות מתחילות לזלוג.

אבל אני מוחה אותן,
כי אני לא רוצה שיראו
שלפעמים…
בא לי פשוט לבכות.

רציתי להגיד לך תודה, איש יקר.
תודה שעזבת אותי.

אני זוכרת אותנו נער ונערה,
מגלים זה את זו,
צוחקים, בורחים, מסתתרים,
רק אני ואתה.

ואחר כך התבגרנו,
ועדיין היינו יחד.
מה לא עברנו
אני ואתה מול כולם.

והשנים חלפו.
התבגרנו.
נהיינו שונים.
זרים.

תודה שעזבת אותי.
כי אחרת לא הייתי רואה
אילו דברים קסומים
עומדים עכשיו מולי.

אז תודה.
שעזבת אותי.

כשאני קמה בבוקר
אני קמה עם חיוך.
מחשבה עליו.
רטובה.
אני רוחצת את פניי
מסרקת את שיערי
קולעת צמה
מסתכלת במראה
החיוך עדיין שם.
חיוך קטן וטיפשי. שלי.
אני עדיין רטובה.
אז אני נשכבת על המיטה
נבוכה.
ביני לבין עצמי.
נוגעת.
נעים לי.
אני עדיין מחייכת.

אני חושבת שכעת
שאחרי שראית אותי ערומה, נוגעת בעצמי שם
בדיוק בנקודה הזו

מעבירה את האצבע מלמעלה למטה
ונשארת שם

אני חושבת שאני שומעת אותך

האצבע זזה מהר יותר
הקצב עולה
התנועה הופכת קצרה
חזקה
לחץ על הנקודה, עוד ועוד

והנשימה שלי נקטעת
אני כבר לא עוצרת
היד שלי דוהרת על העור
מהר יותר מהר

ואני שומעת אותך לוחש תעצרי
ואני לא רוצה לעצור
ואני עוצרת

מביטה בך
מחייכת
מתחננת
להמשיך

תמשיכי, אתה לוחש ילדה
שלי
תגמרי  בשבילי

אני מתיישבת ממש קרוב אליך
והכתף שלי נוגעת בכתף שלך

המלצרית מגיעה.
אני אומרת שוקו חם,
ואז אני שומעת את הקול שכבר כל כך התגעגעתי אליו.
הצחוק שלך מתגלגל
ממלא את כל הרווחים שנוצרו בזמן שחלף

ילדה, אתה קורא לי
ואני מחייכת

אנחנו יושבים צפופים על הכיסאות
וזה מרגיש כמו המקום הכי נכון בעולם

היד שלך נשלחת אליי פתאום
אתה אוחז בשיערי, חזק אך מדויק
מושך את ראשי אחורה
בדיוק במידה שגורמת לי לנשום עמוק

אתה מנשק אותי בכוח בתובעניות
לא מרפה
כואב.
עונג

עצירה

אני מחייכת
אני כאן איתך

❤️

נשלטת צריכה
יד בטוחה שמובילה
נוכחות יציבה שלא נעלמת
קול רגוע שאומר לה
אני כאן תישארי

היא צריכה
חום איטי של תשומת לב
השקיה מדויקת של מילים
לא הרבה
רק בזמן הנכון

אוויר נקי של מחשבה בהירה
גבולות ברורים
מסגרת שאפשר להישען עליה
ולשחרר

אדמה יציבה
שאליה מותר ליפול
בלי להתנצל
בלי להחזיק לבד

סבלנות
התמדה
מישהו שרואה גם כששקט
שנשאר גם כשהעונה קשה

והכי
אמון אמון מלא
בתוך ההחזקה הזו
היא לא נעלמת
היא גדלה
להיות
הדבר הכי
נפלא

בחלומות כל הדברים מותרים
כל הלילה הייתי איתך
לימדת אותי דברים שלא קשורים רק בענייני אהבה

אחרי שגמרתי נישקת אותי על השפתיים
ומילאת לי את הפה ברוק

ביקשת שאני אשב באמבטיה
עירומה מולך
סיבנת את גופי בידיך החזקות
חפפת לי את השיער בשמפו שאני אוהבת
כמה שזה היה נעים

תעמדי מולי ביקשת
ככה ערומה
קלעת לי צמה
ואמרת עכשיו את מוכנה

בבקשה תגיד משהו
כל דבר
רק שלא אצטרך לשמוע את עצמי
אהיה שקועה בך

אחר כך תלטף לי את השיער כמו אבא דואג
בעדינות
ביד הגדולה שלך
תעבור על כל גופי

ואז תכאיב לי
בלי לרחם
תשאיר עליי סימנים
כך שארגיש קטנה קטנה
ושלך

ואז תנשק את הדמעות שלי
ותלחש לי באוזן
אל תפסיקי
תבכי עוד
תבכי הכל

זהו.

נשיקה קטנה כאן. בדיוק שם. באמצע.
בלחי ימין… לא… לחי שמאל…
אני אצמיד שפתיים, אספור עד שלוש… ואשחרר
ואז אחייך לעצמי, ואז אליך
חיוך קטן וטיפשי
ואם תרצה
אנשק חלק אחר