הזדמנות

שפטתי.

לא בקול רם.

אבל במחשבה.

שפטתי אנשים שבחרו לעצמם סשנים אחרים.

קשירות שלא הבנתי, השפלות שנראו לי מוגזמות,

עיניים עצומות,  צמרמורת שלא היו לי מילים להכיל.

שפטתי, כי פחדתי.

כי בתוכי עדיין הדהדו חוקים של " נורמלי",

של מה ראוי, מה מכבד, מה נכון.

שכחתי שמה שנכון לי-

הוא לא אמת אוניברסלית.

ועם הזמן התקרבתי,

שמעתי סיפורים,  הרגשתי עיניים 

שמחכות לאישור-

לא ממני,

אלא מעצמן.

הבנתי שמאוחרי כל סשן "אחר",

יש בחירה,

יש ריפוי,

יש אדם אמיץ מספיק ללכת בדרך שלו.

ולפעמים אני פשוט שותקת.

כדי לא לשפוט. 

כדי ללמוד.

כדי להרגיש את מה שלא העזתי.