היכן שכל קשר הוא זיכרון, וכל שחרור — התחלה חדשה.
בשבת הקרובה — כן, זאת שמגיעה — אני אהיה שם.
סטודיו עטוף באור רך, קירות שמכירים סודות, רצפה שספגה צעדים ולחישות.
חבלים תלויים כמו נשימה בהמתנה, נוגעים באוויר, ממתינים לידיים שיקראו להם.
אנשים — חלקם זרים, חלקם אולי עתידים לגעת במבט בלבד.
בתוכי נמתחים שני קצוות: חשש דק כקשר ראשון, והתרגשות חמה כמשיכת חבל אל הלב.
עולם החבלים בשבילי הוא מפת זיכרונות — מסע בזמן שנארג בין אצבעות.
הוא טעם של רגש, מגע של תהליך, נשימה של פרידה שנשמרה עמוק.
ועם כל זה — אני אהיה שם.
אראה, אקשיב, אתקרב ואשאר.
ובעיקר — אפליג בדמיון, בין קשר לקשר, בין מה שהיה… למה שעוד עשוי להיקשר.
הימים לפני, כמו חבלים דקים שמחברים אותי אל ההגעה, מלאים במחשבות ותהיות.
אני מתרוצצת בראשי בין פתקי זיכרון ישנים, רגעים של מגע עדין ותחושה של השארות.
הזיכרון מתערבב עם ציפייה — תערובת מתוקה-מרירה של פחד וסקרנות.
אני נושמת עמוק, מנסה לאסוף את כל השברים האלה לכדי משהו אחד, מובן, שלם.
ואולי אין צורך להסביר, אלא פשוט להיות.
להגיע.
להיות שם.
עם החבלים, עם האנשים, עם המרחב שמכיל אותי.
ובאותה השבת, כשאראה את הקשרים, את התנועות, את הקצב, אולי אגלה מחדש את עצמי —
בין החבלים, בין המשיכה והשחרור, בין הזיכרון והעתיד.