הזדמנות

בואי, הוא שלח הודעה.

את יכולה… אני ואת… היום.

לא אתמול.

אני כבר לא זוכרת – זה היה מזמן.

בוקר.

לא קיץ.

מזג אוויר נעים.

ואני הסכמתי.

לאן? הפתעה…

תבואי כמו שאת.

פשוטה. טבעית.

צחקתי.

ממתי אני על עקבים?

נוסעים, דרך ההרים, לכיוון ירושלים.

את לא מפחדת לטפס?

הוא שאל.

ואני גיחכתי… אחריך…

עין לבן.

הייתם שם? ממליצה.

מעיין יפיפייה נגלה לפניי.

שקט.

רק אנחנו.

אנחנו והציפורים.

והנוף… הכל ירוק מסביבנו.

הירוק נמשך לנצח.

הרגעים נשמעים, נשמרים, נושמים.

הוא מתפשט ונכנס.

קדימה, הוא אומר.

אני מתביישת…

טוב, אל תסתכל… כאילו הוא כבר לא ראה.

ואני מתפשטת.

מורידה את השמלה הפרחונית.

כתפיה אחרי כתפיה.

ערומה…

אף פעם לא הייתי ערומה בטבע.

משב רוח נוגע בי…

משמר את הרגע, מרפה את הזמן.

אתה מסתכל –

ואני צוחקת.

את יפיפייה, הוא אומר.

אני אוספת את השיער…

ונכנסת למים.

הם חמימים…

נמשכים לנצח.

הוא מתקרב אליי.

מצמיד אותי לחומה.

אין לאן לברוח…

אני גם לא רוצה.

הרגע, הרוח, המים – כל זה נשמע יחד, סימפוניה של זיכרון.

עין לבן.

נשאר הזיכרון.

רגע שאין לו סוף.