הזדמנות

בדרך לשפגאט

אני נכנסת, יודעת –

כאב מחכה לי.

מוזיקה נעימה,

חיוך מול מראה,

ידיים נשלחות מעלה,

מתיחה אהובה.

ומכאן – הדרך צורבת.

נשימה עוצרת,

אני מזכירה לעצמי לשחרר.

השרירים רועדים,

הראש לוחש "די",

הלב עונה "עוד קצת".

ירך שמאל נוקשה,

ימין מוותרת יותר.

הרצפה קרובה,

ועדיין רחוקה.

הרעד מפחיד,

ואני נשארת.

כל סנטימטר שנפתח –

ניצחון קטן.

השפגאט עוד לא שלי,

אבל הוא נוכח בי,

בדרך,

בכאב,

בחיוך.

פעם הבאה אצליח.

או שלא 😉