הזדמנות

היום חשתי געגוע לנשיקה.

לרגע שבו השפתיים נוגעות, עדינות ומלאות כוח יחד,

לרגע שבו הכל נעצר והעולם כולו נשכח.

אני מדמיינת את המגע: תחילה רך, מהסס, משחקי, ואז מתגבר, לוקח איתו כל חוש.

רגע קצר, עוצמתי, שבו השפתיים נעות בקצב שלהן, והכול מסביב מתמוסס.

זה חסר לי — התחושה, התשוקה, ההתרגשות של הרגע,

רק הנשיקה עצמה, פשוטה ומושלמת ברגע שלה.

אני נזכרת בכל פעם מחדש בכוח של רגע אחד כזה.

איך המגע הקטן יכול לשחרר כל מחשבה, להחזיר את הלב לפעום,

כמו מנגינה שקטה שמתחילה להתנגן בתוך הגוף,

לוחשת לי משהו שלא ניתן להסביר במילים.

אני נותנת לעצמי להרגיש את הריקוד של הרגע הזה,

איך הוא עולה, יורד, מתארך, מתכווץ, מתגלגל בתוכי.

רק התחושה, רק ההתרגשות של המגע,

היופי של משהו שהוא קצר אך נצחי בו זמנית,

משלב גם עומק של שליטה והסכמה, משחק עדין בין תשוקה לרגישות,

נותן לנשיקה ולעצמי מקום להתמסר ולהרגיש.

אני סוגרת את העיניים, ומנסה לשמר את הרגע הזה בתוכי,

לגעת בו שוב ושוב, לדחוס אותו ללב, כי לפעמים פשוט התחושה היא הכול.

ואני מחכה לנשיקה… שלך.