הזדמנות

אליך,

גם אם לא תקרא.

החבלים… כבר מזמן לא עליי.

העור שלי חופשי.

ואף אחד… לא אומר לי לעמוד,

או לשתוק,

או להרגיש כל דבר… עד הסוף.

אבל…

אני זוכרת.

אני זוכרת… איך קשרת אותי,

לא כדי לעצור אותי —

אלא… כדי לשחרר.

איך… בכל סיבוב, בכל קשר,

לימדת אותי… לשהות בתוך עצמי.

להתמסר.

לא להחזיק.

להרגיש מוגנת,

בדיוק… כשאני הכי פגיעה.

היה בך שקט.

שקט… שהיה לי עוגן.

המבט שלך… ידע לקרוא אותי,

גם כשלא הוצאתי מילה.

וזהו.

נגמר.

אולי… היית צריך ללכת…

אולי… אני לא הייתי יכולה להישאר.

אבל בלילות מסוימים…

כשאני מתרסקת… על מה שלא יקרה שוב,

אני נזכרת… בידיים שלך,

מסדרות אותי…

כמו פרח —

חמנייה שמכוונת אליך את כולה.

אני… לא מבקשת שתחזור.

אני רק מקווה… שתזכור,

שגם… כששחררת את הקשר —

משהו… ממך נשאר.

שלך… פעם.

ולפעמים… עדיין.

עד שאהיה שלו.