הזדמנות

יום שישי. מחלקת נוער סגורה.

אני מחכה. בחדר.

השעון מתקתק, מכאיב לי בראש. הייתי רוצה שיעצור. שיעצור את הזמן.

אבל הזמן ממשיך, לא מקשיב לאף אחד. בקצב שלו.

ואני ממשיכה להמתין.

אני לוגמת מהכוס מים, מציירת ציור... לב ועוד לב... ועוד אחד.

אני עוצרת לרגע, מביטה בהם. מעניין. אחשוב על זה אחר כך.

הדלת נפתחת בלי נקישה.

היא נכנסת – ילדה־נערה לבושה שחורים, איפור כבד.

עיניה אדומות, לחיים חרושות דמעות.

ידיים שרוטות, מכוסות חתכים – חדשים וישנים, צלקות שנשארו לספר את הסיפור.

אני קמה לקראתה, מזיזה את הכיסא.

"בואִי," אני אומרת ומחייכת חיוך קטן.

היא מציצה אליי, מהססת, מתיישבת. קטנה. עטופה. מזכירה לי אותי.

אני שואלת שאלה – והסכר נפרץ.

דמעות. הרבה עצב.

יד ביד נצעד מהמקום הכי נמוך, עד הכי גבוה שנצליח להגיע אליו.