הזדמנות

אני פותחת את הארון –

ארון ילדותי, מלא זיכרונות, מלא רכות.

מסתכלת על הבגדים,

מזיזה, מזיזה,

ומצאתי אותה –

שמלה ורודה, תלויה בצד, מחכה לי.

אני מושיטה את ידיי,

מלטפת את הבד –

רך, עדין,

כמו הילדה שצחקה כאן פעם,

כמו הילדה שבתוכי מחכה תמיד.

ריח הבד נושף זיכרונות –

פרחים, שמש, צחוק רחוק, חום של בית קטן.

אני מחזיקה אותה צמוד אלי,

מרגישה איך העבר וההווה נמסים ברגע אחד,

רגע אחד, רק רגע אחד,

כאילו הזמן נוגע בי.

אני מתפשטת,

מודדת את השמלה.

הבד עוטף אותי, נמתח ומתפשט,

אני צעירה, אני יפה, אני מסמיקה –

הילדה שבתוכי חזרה, שמחה ושובבה.

מבקשת שיעשה לי צמה ארוכה,

עד סוף הגב –

נהר זורם לאורך העור,

זרימה אחת, רציפה, בלתי ניתנת לעצירה.

מוסיפה שרשרת פנינים, קרירה וחלקה על הצוואר,

נוגעת ברכות, נוגעת בשקט,

נוגעת ברגעים הקטנים של פעם.

מחייכת אל המראה,

שומעת את צליל הסנדלים הלבנים ברצפה –

צליל קל, חופשי, חיות זורמת, תנועה חיה.

אני עומדת,

נושמת,

מרגישה את עצמי במלואי –

כאן ועכשיו, אני והילדה שבתוכי יחד, יחד, יחד.

אני עומדת במראה,

חיוך מתפשט על פניי,

והכל – הצבע, הרכות, הזיכרונות, הגוף – נושם יחד איתי.