הזדמנות

יש ערבים כאלה.

השקט נופל, ואני מוצאת את עצמי שוב באותו מקום —

מול מחשבה, מול געגוע קטן שלא נעלם לגמרי.

תודה על רגע.

על זיכרון שחי בי, על חיוך שחלף והשאיר סימן עדין.

לא דרמה, לא סערה — רק תחושה שעדיין נוגעת.

אולי זה לא געגוע,

אולי זו רק אני,

שעדיין יודעת לשבת,

לחכות,

ולהוקיר גם את מה שלא נשאר.

ולהתגעגע באיטיות למישהו שעדיין כאן, גם אם במרחק 😞