הזדמנות

הדרך שלי בבדס״מ

לא התחילה על עור,

לא בסימנים אדומים

ולא ביד שמחזיקה חזק.

היא התחילה במילים.

במשפטים קטנים שהרגישו כמו נגיעה.

במבטים שלא התקיימו

אבל הידיעה שלהם הכתה בי כמו מגע אמיתי.

זה היה מסע פנימי,

כמעט סודי.

כאילו אני נוהגת בתוך ערפל—

לא רואה את הכביש,

רק מרגישה אותו מתחתיי.

הערפל הזה היה שלי:

מילים שמתבלגנות,

רצונות שאני מפחדת לומר בקול,

כמיהה לכאב

שאני עדיין לא יודעת להסביר.

בלי מגע, הכול חד יותר.

כל מילה נהיית גבול,

כל שקט נהיה ציווי,

כל “תסתכלי עליי” —

עולם שלם שלא נאמר באמת

אבל נוכח בתוכי.

הבדס״מ שלי נולד שם,

במקום שבו אני מרשה לעצמי

להיות חשופה דרך שיחה,

להרגיש מתמסרת בלי שאף אחד נוגע בי,

להיפתח לא כי כואב לי,

אלא כי סוף סוף מישהו מדבר

באותו קצב פנימי שלי.

זה מסע בלי ידיים,

בלי גוף—רק מילים,

והן הוליכו אותי בערפל,

לאט, בזהירות,

עד שהבנתי שהדרך הזו

לא מובילה אל מישהו אחר—

היא מובילה אליי.

אז מתי המילים יפגשו סוף־סוף את המציאות שלי…

או שהם מצאו…

ואני לא יודעת.