הזדמנות

אני עומדת מול המראה.

לא לכאן, לא לשם.

תקועה בין שתי נקודות שלא מתחברות.

וככה זה מרגיש—

סימן שאלה גדול בתוכי,

מרחף, מכביד,

מבקש תשובה שאני לא יודעת לתת.

אי־ודאות שמכווצת לי את הלב,

והרגשה נוראה שמוחקת לי את הצורה.

וישנה דמעה זולגת,

שקטה וממושכת,

נגמרת על הלחי ולא שואלת רשות.

ואני עדיין שם,

מנסה לראות את עצמי

כמו שאני באמת.