“בואי,” הוא אמר.
“שימי שמלה… תהיי יפה. תאספי את השיער. תעשי בשבילי צמה.”
חייכתי, קצת נבוכה, לא מבינה עד הסוף.
וככה באתי.
פעם ראשונה.
הוא שלח מיקום.
הלב שלי רקד — פרפרים קטנים, אמיתיים, כמו ילדה… עם צמה.
בחרתי שמלה לבנה. אולי רציתי תום, אולי טהור, ואולי פשוט אהבתי אותה.
ויצאתי.
אני זוכרת הכול כאילו זה היה אתמול.
את הפעם הראשונה תמיד זוכרים — לרוב לטובה.
כשהגעתי זיהיתי את הרכב.
האזור תעשייתי ישן, כמעט כמו סצנה מסרט.
“תעלי למעלה,” הוא כתב.
חייכתי לעצמי — השתגע?
אהובי…
עליתי. הדלת הייתה פתוחה. והוא שם.
האיש שלי. אהובי.
חלל גדול.
מזרון על הרצפה.
חבלים עבים, גסים, מונחים ומחכים.
והחיוך שלו… כמה אהבתי אותו.
“תשבי,” הוא אמר, ואני התיישבתי באמצע המזרון.
ואז התחלנו.
החבלים נגעו בי — לאט, מדוד, כמו שהם יודעים.
הנשימה שלי התהדקה.
משהו בי נפתח.
ואני נזכרת.
זוכרת את הפעם הראשונה.
מאז עברו הימים.
העולם זז, וגם אני.
אני במקום אחר — ברורה יותר, שלמה יותר.
והזיכרון?
הוא נשאר.
שקט. לא תובע. לא מכאיב.
פשוט מונח שם — תזכורת רכה למי שהייתי,
ולמה שלימדתי את עצמי בדרך.