|
|
|
ולפעמים צריך לבכות.
אז היא יושבת במקלחת ערומה. בוכה. המים זורמים. חמים. רותחים. מכאיבים.
אבל היא ממשיכה לבכות.
הדמעות זולגות.
הלב עצוב.
אישה רגישה. הם אומרים.
והיא עדיין בוכה.
געגוע הוא דבר מוזר
הוא לא מבקש רשות
הוא מגיע בריח שנשאר על העור ,במבט שנחרט בזיכרון, בשתיקה שיודעת בדיוק את השם שלו
הוא לא תמיד מבקש לחזור
לפעמים הוא רק מזכיר שהיה רגע אחד שבו הלב נפתח, והעז להרגיש
ואני לא נלחמת בו
אני נותנת לו לשבת לידי לרגע
מחייכת
ומתגעגעת
תתגעגע אליי
הלוואי והיית אומר שאני הזיון הכי טוב שלך
שאתה מתגעגע לגוף שלי.
להכאיב. לאחוז. להצמיד. לנשק.
להגיד לי שאני יפה.
הכי יפה.
שלך.
אבל...לא אמרת
מה מרגיע אישה היא שואלת
ואני עונה לה מישהו.
שיחבק אותה.
את בוכה היא ממשיכה
הדמעות רק זולגות אני עונה.
ולפעמים,
כל מה שאני רוצה, ברגע שהדמעות יורדות, זה חיבוק אחד שיעטוף אותי.
אחר כך... תעשה בי כרצונך.
ואני אחייך.
היא מתיישבת על קצה המיטה. ערומה. יפה. מבוישת. לידו.
שיערה הארוך עדיין רטוב, מטפטף טיפות קטנות על גבה.
היא מבקשת שיסרק אותה. לאט. בעדינות.
בדמיונה הוא קולע לה צמה ארוכה, אצבעותיו עוברות בשערה בסבלנות אינסופית.
כאילו הוא כאן. לידה.
היא מעבירה את ידה על עורה ונשכבת על גבה.
מבטה נשאר נעוץ בתקרה. היד מחפשת. מלטפת. נוגעת. רטובה.
סבלנות היא לוחשת. הוא כאן.
שתי צמות לראשה. היא מחכה.
לו. בשקט. שיבוא.
היא בוחרת שמלה.
אחת שלא עולה עליה.
אז אחרת.
ורודה, עם פפיון ועוד קצת צבעים.
והיא מחייכת לעצמה.
בראש שלה
היא כבר איתו.
מרגישה את הידיים שלו אוחזות בה,
את הכאב שנמתח לאט בתוך הגוף,
את הלחישה שלה שדי,
ואת השתיקה שלו שמבקשת ממנה עוד קצת.
עוד רגע. עוד נשימה.
והיא שם,
כאובה, רטובה, דרוכה תחת המגע שלו
גם כשיש ביניהם עדיין רק מרחק.
והיא מחכה.
לפעמים כל מה שהיא רוצה
הוא להיות מונחת ליד רגלו.
להחזיק. לאחוז. להרגיש
אותו קרוב אליה.
לידה.
כמעט שלו.
❤️
כל כך יפה
אבל אין לה אף אחד בלב
רק חלל שמתחזה לשקט
היא מחפשת אהבה
אבל לא באמת יודעת לשאת אותה כשזה מתקרב
רוצה שיראו אותה
אבל נבהלת כשמסתכלים באמת
אז היא נשארת יפה מרחוק
בלתי נגישה מקרוב
כשאני באה להביא לו פרח...
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
ובסוף נזכרת למי הבאתי....😅
