סתם פורקת

חיכיתי בחדר מתוחה ועצבנית. עוד מעט הוא יבוא. ואני. מה אני אגיד לו? פאק. באמת שנדפקתי. איך הרשתי לעצמי להיות כלכך חסרת אחריות? משלוח ראשון שלי וכבר זה קורה. בכלל בקושי פגשתי אותו. כאילו כן. ראיתי אותו פה ושם אבל לא באמת החלפנו יותר מיידי משפטים. זה דבר ששמור לבחירים יותר. ואני רציתי להוכיח שאני יכולה. שאני גם בעיניינים לא פחות מהותיקים פה. ונדפקתי. כלכך נדפקתי. פשלה שלי. אני זו שצריכה לדווח עליה. שיט. הוא מתקרב. מה אני אגיד לו? אין לי כסף בכלל לכסות את הסחורה הזו. נדפקתי.
הדלת נפתחת באיטיות. אני רואה אותו נכנס לחדר. הוא לבוש בחולצה ומכנס שחורים. והבעת פניו חתומה לחלוטין. הוא יודע גם לחייך לפעמים? לא נראלי. "אמרו שיש לך דיווח לגבי המשלוח האחרון בשבילי." הוא אומר בקול נמוך ומתכתי. אני שותקת ורועדת מבפנים. איך אני מספרת לו את זה? "אני מבין שיש לך המון זמן. את מתכוונת לענות לי?" הלך עלי. "כן. לגבי זה" אני מצליחה להגיד בסוף בקושי "אממ.. אני מצטערת. איבדתי הכל" אני משפילה מבט. "אני באמת מצטערת. אני לא יודעת איך זה קרה. זה פעם ראשונה. אני אפצה על מבטיחה." אני שומעת את הצעדים שלו מתקרבים אלי. אני עדיין מרכינה ראש. הוא מפחיד אותי. אומרים שהוא העלים אנשים. אני לא יכולה שיעלים אותי. אני לא יכו... מחשבותי נקטעות באחת כשאני מרגישה אצבע נוקשה מרימה בכח את סנטרי. "א. לעולם את לא מסתכלת למטה שאת מדברת איתי. ברור?" הוא אומר באותו טון נמוך ורגוע. ג'יזס קרייס. יש מצב הוא רובוט? "ב. מאיפה תפצי אותי? יש לך כסף שאני לא יודע עליו?" אני מביטה בפניו המוצקות ושותקת. התשובה ברורה מאליה. הוא יודע על כל אגורה שיש לכל אחד שעובד תחתיו. ולי אין הרבה. בטח שלא לכסות על משלוח שלם. "אני יעבוד יותר." אני אומרת. בקושי נושמת. "אני יצא לשטח. מבטיחה לך. אני אחזיר את הכל" שתיקה רועמת ממלאת את החדר. אצבעו עדיין בסנטרי. מעבירה בי רטט שאיני יודעת את פישרו. אני מסתכלת בפניו החתומות שלפתע חיוך קטן ומשועשע עולה על פניו. אז הוא יכול לחייך מסתבר. ועדיין. החיוך שלו מאיים אפילו יותר. "אני לא צריך אותך לשטח. יש לי מקצוענים שיודעים לעשות את העבודה ולא לאבד לי לי משלוחים" הוא מרים את ראשי עם אצבעו גבוה יותר. זה קצת כואב. "אבל את. מה את יכולה לתת לי? אה?" אני שותקת. אין לי מה להגיד לו. הוא מעיף את אצבעו באחת והראש שלי עף למטה. אח. הוא לא יכול להיות עדין יותר? הוא מסתובב ומתיישב על כיסא סמוך. אני עדיין עומדת ולא יודעת מה להגיד. "נו. אני מחכה לשמוע" הוא משלב את ידייו "יש לך רעיון איך להחזיר על הפשלה שלך?" פני הצבועות באדום מתחממות יותר. "אני מצטערת." אני לוחשת "אין לי כלום להציע לך".
שתיקה. אכלתי אותה. אכלתי אותה.
"מה נעשה איתך?" הוא אומר בקול. מראה לי שהוא נהנה מהפחד והסבל שלי. מניאק. "את צריכה לשלם. את יודעת. את לא שונה מאף אחד פה. כמו ששמעת כבר קרו מקרים" אני בולעת את רוקי אבל הפה שלי יבש לגמרי. בטח ששמעתי. האדם שמולי לא בוחל באמצעים. היו כאלה שאף אחד לא יודע מה עלה בגורלם. איזה יהירה הייתי שחשבתי שאני מוכנה לאחריות הזו. פאק.
"אני חושב שיש לך דווקא דרכים לפצות אותי" אני שומעת אותו פתאום. מה? "אמרתי לך. אין לי כסף." כאילו שאם היה לי כסף הייתי עובדת פה. הוא קם מהכיסא ופסע חזרה לעברי. "אני לא מדבר על כסף" הוא התקרב ואמר. הוא התקרב אלי עד שיכולתי להרגיש את נשימותיו "אני דיברתי על דברים אחרים" למה הוא קרוב אלי כלכך. למה הוא מתכוון? לפתע הוא הרים את ידו. חשבתי שהוא עומד להכות אותי והתכוננתי למכה אבל אז הרגשתי את ידו על ראשי. "חשבת שאני ארביץ לך?" הוא ציחקק "אני לא ברברי." כן בטח. שמענו עליך "את החוב שלך את תצטרכי להשיב כך או כך הוא אמר ואז הוריד את ראשי ללמטה עם ידו האגרסיבית. כך שמבטי תקוע ישר במכנסיו. "את יודעת. בשבילך אני יכול לחשוב על דרכים יצרתיות."
ההבנה נפלה לי באחת. אז את זה הוא רוצה ממני. הוא הרים את ראשי בכח ושוב הייתי מול עיניו העמוקות. "את הולכת להחזיר את החוב שלך עד שאגיד לך שהוא נמחק. ברור?" "כן." עניתי בהשלמה. "אלי את פונה במילה אדוני, זה ברור?" "כן" סטירה מצלצלת ישר ללחיי "כן מה?" הוא רציני לגמרי. "כן אדוני".
"יפה מאד" הוא משך אותי משערותי והוריד את ראשי ללמטה "על הברכיים." צייטתי. אין לי ברירה. ישבתי על הברכיים. אני בחצאית מיני וברכי חשופות לרצפה הקרה. הישרתי את מבטי בדיוק אל מול מכנסיו. הוא פתח את הרוכסן ושלף את איברו. הוא משך את שערותי ואיתם את ראשי. משחק בכך שאני ביידיו. מתבונן בי. אני לא מסירה את מבטי באיברו שהלך והזדקר. "פה גדול" פתחתי את לי והוצאתי את לשוני " יפה מאד" הוא אמר ואז באחת זרק את ראשי הישר אל איבר מינו. מתחיל להשתמש בפני ופי. אח. זה כואב. ועמוק. השתנקתי אבל הוא המשיך. הראש שלי נע בפראות קדימה ואחורה לקצב ידיו. הרוק שלי כבר כיסה את כל איברו ואת פני. נוזל עלי בזמן שהוא מזיין אלי את הגרון "לא רע" שמעתי אותו אומר ספק לחדר ספק לעצמו "גרון לא רע." הוא אמר ואז הוציא את איברו ממני. איברו היה נוטף מהרוק שלי ואני מיהרתי להכניס אוויר סופסוף ולהסדיר את נשימתי. "את לא רעה בכלל" הוא אמר לי. "אפילו טובה הייתי אומר" שתקתי. סטירה. "החמאתי לך." הוא אמר. "מה אומרים?" הרמתי אליו ראשי
"תודה ל.. תודה אדוני" הוא חייך וליטף את ראשי "זונה מחונכת" הוא אמר בשביעות רצון. "אל תדאגי. אנחנו עוד נחנך אותך. תאמיני לי כלבות כמוך צריכות חינוך מיוחד" השפלתי את מבטי חזרה. "קומי" הוא ציווה לפתע. ניגבתי את פני מהרוק וקמתי באחת. "עכשיו את מחכה לי ליד השולחן בלי תחתון ובלי חולצה. יש לך 15 שניות וגם זה כי אני ממש נחמד" מיהרתי לציית לו. "תסתובבי לכייון השולחן" הסתובבתי. "עכשיו נבדוק אם הזונה הזו גם שימושית חוץ מהפה השובב שלה" הוא אמר ואז הצמיד אותי באחת לשולחן. כופף אותי למטה ודחף את אצבעו לאיברי. שיט שיט. למה אני רטובה? "אמממ מישהי פה אהבה את הזין שלי בפה שלה. לא ככה?" בערתי מבושה "זונה חרמנית" הוא אמר ואז חדר אלי באחת מאחור. צעקתי בקול. "שקט כלבה" הוא ציווה. "את צריכה להגיד לי תודה שנתתי לך אותו בכלכך קלות. את עוד תלמדי." הוא אמר. מזיין אותי בחוזקה. דמעות התחילו לרדת מעייני. זה כלכך. הוא כלכך חזק. גנחתי. "אמרתי שקט" הוא תפס בידו את פי באחת ואת גרוני בשניה "שלא אצתרך להחליף חור בטעות" השתנקתי. למה אני רטובה. למה אני אוהבת את זה. הוא חדר אלי. שוב. ושוב. ושוב. רגלי רעדו בחוזקה. מה קורה לי. למה אני נהנת מזה. הגוף שלי בוגד בי?
הוא המשיך והמשיך. אני לא עומדת בזה יותר. נגמר לי הכח. אני עומדת להתעלף.
שניה לפני שהרגשתי שאני לא יכולה יותר הוא יצא ממני בפתאומיות.
"רדי למטה" ירדתי על ברכיים שוב במהירות. הן רועדות לי. "פה גדול" פתחתי את פי "כלבה טובה" הוא אמר והתחיל לשפשף את איבר מינו כשהוא צופה בי פותחת פה מתחתיו. הוא שיפשף אותי במהירות שוב ושוב ואז... שפריץ לבן ורטוב במטח ישיר על כל פני. העיינים. האף. הפה התמלא בזרע. פתחתי את עייני ובלעתי את כל מה שנכנס.
"הרצפה כלבה" הסתכלתי על הרצפה. טיפות לבנות אחדות קישטו אותה "לנקות. עכשיו" איך הוא רוצה שאעשה את זה אין לי נייר "עם הלשון כלבונת" שימות. גחנתי את הריצפה וניקיתי בלשוני את הטיפות שנשארו "איזו זונה טובה את" הוא ליטף את ראשי. "קל לאלף אותך. את צייטנית" אני מותשת. "בואי שבי על הכיסא. נסדר אותך קצת." קמתי וצנחתי לכיסא. הוא לקח נייר וניגב את פני משאריות הזרע. לאחר מכן הלך והוציא מהמקרר הקטן שבחדר בקבוק מים. התיישב לידי פתח את הפקק והגיש לי. "תודה אדוני" הוא חייך אלי חיוך מרוצה. הסמקתי כלכך. הרגשתי מושפלת. הבן אדם הזה ראה אותי מקודם גונחת אחרי שדיברתי איתו בפעם הראשונה. אני מבינה למה כולם כלכך מפחדים ממנו. הנוכחות שלו גורמת לך להשתתק ולהקשיב. "את יכולה להתלבש עכשיו" יופי. קר לי. קמתי. לקחתי את חולצתי ותחתוני ולבשתי אותם חזרה. "משוחררת להיום" הוא אמר. פניתי לכייון הדלת. פתחתי אותה שקטה ומהורהרת. אבל רגע אחד. " מה עם החוב על המשלוח אדוני?" שאלתי בהססנות. " הוא הרים אלי את מבטו וחיוך מרושע עלה על פניו "משלוח? לא היה שום משלוח. מי נותן לזונה להיות אחראית על עסקים אמיתים?" הוא גיחך.
"מחר את פה. באותה שעה. ברור?"

"ברור"

"ברור...?"

"ברור אדוני"