התשוקה הבלתי נלאית הזו לבידיאסאם.
הכמיהה והסקרנות שאין להם סוף.
אני לא יודעת אפילו למה.
זה אפילו לא מיני. כאילו המוח שלי אוהב אכזריות.
אני באמת לא יודעת להסביר את זה.
אני כניעה. התעללות. אני אוהבת את הדברים האלה מאז שאני זוכרת את עצמי. ולא במין.
כשהייתי ילדה קטנה כולן היו משחקות עם הבובות באבא ואימא ואני הייתי משחקת במלכה שמתעללת בבובות האחרות. מיותר לציין שלא ידעתי על מין או כל מה שקשור לזה שום דבר.
גדלתי במחשבה שאני חולה בראש.
גדלתי בקהילה סגורה מאד ושגיליתי על קיומו של מין בגיל 15 עוד לפני שעשיתי את הקישור בראש בין זה לאהבה שלי לכאב נפשי והשפלות הרגשתי שאני בוודאות שונה בדבר הזה.
נחשפתי למושגים כמו הומואים ופדופילים (כן במקום שבאתי ממנו זה היה נחשב אותו דבר. דפוק לגמרי) ידעתי שאני על אותה קטגוריה אפילו בלי להבין למה. אולי גם בגלל שנמשכתי לנשים. אבל הבושה הנוראית שאפפה אותי בנוגע למשהו בי שאפילו לא היה לו שם הייתה חונקת ואכזרית (ולא במובן שאני אוהבת)
אני חושבת שאני נהנת מלבחון את המוח. דחפים אנושיים ויצריות. מה אנשים היו עושים אם הכל היה מותר. למה ואיך אנשים נהנים מלשלוט ולהתעלל באדם אחר.
הסיבה שאני נהנת כלכך להיות בצד הנשלט היא לצפות באדם שאני נמצאת לרשותו ולראות אותו מתענג על הכאב הנפשי שלי. על ההשפלה. כאב פיזי אף פעם לא עשה לי את זה אלא אם כן זה למטרת עונש והשפלה.
זה מה שמחרמן אותי.
לאחרונה אני לאט מתנסה בצד השני.
זה מעניין לראות איך אדם מגיב או נהנה להיות בובה חסרת אונים. אני כמובן חקרתי את זה על עצמי בשנתיים שאני בעולם הזה.
זה פשוט מרתק אותי.
ואני לא יודעת אם אני שונאת את זה או אוהבת את זה.
זה כמו סם התשוקה הזו.
אני רוצה לבלוע את כולו אבל גם להתפטר מהדחף החולני הזה.
זה משכר חושים וכשאין את זה את לא מצליחה להרפות מהמחשבה להשיג את זה שוב.
לפני חודש סיימתי עם הפסקה של כמה חודשים מבידיאסם כדי שניה לקחת אוויר ולהתנתק. חזרתי לזה ממש לאחרונה והרעב הזה. אוף.
חיים ונילים נראים כלכך חסרי טעם. אבל אולי איתם היום כבר הייתה לי זוגיות יציבה עם אדם שאני אוהבת. אולי לא.
אני עדיין ילדה. ויש לי המון מה ללמוד. וזה מרגיע אותי.
אין מה לעשות. אהבהיחסי שליטה זה לחלוטין הקללה הכי גדולה אבל הברכה והכיף הכי גדול שקיים.
