כשהייתי בת עשרים וארבע שאל אותי הפסיכולוג איזו חיה אני. השבתי לו בביטחון רב שאני פרה אדומה - אבל כזו שלא נותנת חלב.
לא נותנת חלב? הפסיכולוג השתומם. איזה מן פרה זו, שלא נותנת חלב?
עמדתי על שלי. הפרה הזאת לא נותנת חלב. היא לא אימהית, היא לא מניקה או מזינה. היא פרה אדומה. מאלו שאתה רואה לפעמים בגליל, ספק מובלות, ספק רועות את עצמן בשולי הדרכים.
מה עוד את יכולה לספר לי על הפרה שלך?
חככתי בדעתי. ובכן, הפרה הזאת - זאת פרה ממזרה, כן? כל הפרות כאלה. אבל הפרה הזאת במיוחד.
למה את מתכוונת?
אתה יודע שפרות יכולות לרוץ ממש ממש מהר? ואם שרפת להן את הפיוז - שאלוהים ישמור. היא יכולה להיות פרה מאוד אלימה.
אז את פרה אדומה עם פוטנציאל לאלימות?
כן. ושלא נותנת חלב.
*
השנים חלפו. אני כבר לא בטוחה שאני פרה. ליתר דיוק, אני יודעת מה הייתה הפרה ההיא, האדומה, שרוב היום לוחכת עשב בסבלנות אינסופית, אבל לפעמים מתלקחת מבפנים (ולא נותנת חלב) - הדימוי כבר לא מדויק. לא יושב טוב כמו פעם. אולי אני כן רוצה להיניק, לפעמים. אני עדיין גדולה, אבל פרות - ראית איך הן גרומות? כתפיים וירכיים חדודיות, דוקרות מעל כרס משתפלת.
אני כולי עגולה.
וכולי חדה.
אולי אני כלב ים שטורף פינגווינים. או דובת פנדה - כבדה וטיפשה ומחייכת לתיירים בעיניים כלות. אולי אני גולדנית.
למה? כי אני מכשכשת בזנב (מבפנים, כן?).
אולי אני כפכף. למה? ככה. כי הייתי צריכה שורה בשביל לסגור את הבלוק, ולפעמים אני באמת מרגישה כמו כפכף. נוחה ויוטליטרית ומשעממת ומשומשת.
כבר עדיף להיות פרה אדומה.
