הפרויקט, כצפוי, אוכל לי את החיים. למזלי יש לי שותפה, לכן יש לי למי לקטר, לפרוק ולהתלונן שכבר אין טעם להמשיך וקחי אותי סיגל, אבל גם לה בשלב מסוים נמאס לשמוע אותי.
אני הכי תפקודית ומצליחה שהייתי בחיים, אבל אפילו התיאבון שלי התקלקל. במקום לקום ולשאול את עצמי איזה דבר נפלא (כלומר, אכיל) יקרה לי הבוקר, אני מתעוררת ושואלת את עצמי האם בכלל יש לי תיאבון ומתי הוא יואיל בטובו להתייצב כדי שאוכל לצרוך את מנת הדופמין היומית שלי.
וכבר ציינתי שהבסטי שלי במצב הרבה יותר גרוע משלי, אז כל שיחה איתה מגיעה בשלב מסוים ל-אני ממש מקווה שדיגינטאס יתחילו לקבל בקשות של א.נשים עם מחלות נפש חשוכות מרפא...?
זה מדכא רצח.
אני רוצה חברה טובה. אחת שלא רוצה למות. אחת שאפשר להתקשר אליה באמצע הלילה (ולכל היותר תחזור אליי למוחרת במהלך היום). אני רוצה מישהי לדבר איתה על כתיבה ועל ספרות בינונית ועל הפרויקט.
מישהי רפלקטיבית.
מישהי שמסוגלת לדבר גם על עצמה ועל פילוסופיה קונטיננטלית (למרות שזה לא מאסט. את תדברי על עצמך, אני אדבר על דלז וגוואטרי).
מישהי שלא זוממת להתאבד.
עייפתי.
