אם היו עינויים

ראשית, למדנו שאפשר להאמין בזימון ועדיין לסיים דוקטורט. ואני מדברת על תואר אמיתי מאוניברסיטה יוקרתית. לא דוקטורט בהתכתבות. הישג מרשים לכל הדעות.

שנית, למדנו שלהיות קורבן להתעללות מזכה אותנו, בנסיבות מסוימות, בכל מיני שירותים וטובין בחינם. מסכנות היא נכס. לפעמים. 

עוד למדנו שחשוב וכדאי לתחזק קשרים טובים עם אנשים. רצוי מימים ימימה. היינו אמורות לדעת את זה, אבל יש דברים שלומדים רק דרך הטוסיק. 

למדנו - שוב, בפירוט ובהרחבה - ש-beggars can't be choosers. 

באופן די אירוני, לכל האמירות האלה אפשר להמציא גם אמירות הפוכות. העולם נותן לך את מה שאת מזמנת (זה הכול עניין של attitude), כבוד עצמי זה חשוב, וחשוב גם להיות דעתנית ולעמוד על שלך. זה נכון כמובן, אבל זה בערך כמו שהסברתי לחברה שהאשימה אותי בערלות לב כשאמרתי שבעיניי דיור ציבורי הוא מטרה חשובה ובעיקר ריאלית יותר מסיום הכיבוש (כן, זה שהיא לא מאוד ריאלית, עדיין לא הופך אותה לריאלית פחות מסיום הכיבוש): אין לי כוח להתווכח על פוליטיקה. הייתי קומוניסטית בגיל עשרים ואני ממשיכה להיות קומוניסטית (יענו, סוציאל-דמוקרטית) גם בגיל ארבעים.

אבל אין לי כוח להתווכח על זה ואין לי כוח למאבקים חברתיים. כשאהיה גדולה, אני חולמת להיות בורגנית. תודה מרקס, וסליחה.